'פאוסט', מאת יוהן וולפגנג פון גיתה, היא טרגדיה בשני חלקים. החלק הראשון שלה, נחשב לאחת מחזיונות התוגה היותר מוכרות בתרבות המערבית כולה. החלק השני ע"פ פרסומו...הוא בעיקר עצם ידיעת הכלל כי הסוף התמוה של 'טרגדית גרטכן' הוא לא הסופי ביותר. בשורה מרגיעה ביותר,למען האמת.
צער גדול עבורי הוא שלא השכלתי לקרוא את העלילה לפני הקריאה במחזה עצמו. לדאבוני, עניין הקריאה נחשב בשבילי למבוטל באופן כזה או אחר. אי אפשר לנגוע בכל פניו העמוקים של 'פאוסט' אם זוכרים שבפנים קיימת גם העלילה.
חלילה, אין זה אומר שאני מזלזלת או מאוכזבת מהסיפור, אולם, גיתה כתב שיר עמוק בחרוזים, על החיים והטוב והרע והשטן והאהבה. מאוחר יותר גם על הלבטים, ההזדקנות, האכזבה, האדישות...
האמת, גיתה כתב על כל רגש ותחושה שתעלו בדעתכם, ולא ניתן לומר כי כתב באופן קולח. דרושים ריכוז וסבלנות לאינסוף כדי לסיים את 629 העמודים (לא כולל הערות,לא כולל הקדמה). הסיפור מהווה מעטפת ומסגרת לעולם המחשבות ולפילוסופיה של גיתה. על כן, לא אחסוך בפרטים על הסיפור (ובאמת, מי שמתכוון לקרוא את פאוסט ביום מן הימים וכבר הגיע עד לקריאת הביקורת הזאת, שלא יפחד משמיעת הפרטים).
בימי הביניים אכן היה אדם ושמו פאוסט. ד"ר פאוסט, עסק בעיקר במדע, תחום שלא הכי מחובר לצד השמרני של ימי הביניים.
מה שככל הנראה התרחש לא מרגש במיוחד:פאוסט עסק במדע וכפר באל ועל כן, בעיני החברה דאז, 'מכר את נשמתו לשטן'.
גיתה איננו הראשון שהתעסק עם ד"ר פאוסט באומנות. זה היה סיפור עם ידוע בגרמניה שהתגלגל עם השנים, אומנם הוא הראשון שהפך אותו למוכר ברמה תרבותית עצומה שכזאת.
במחזה הגיבור מתערב עם מפיסטו,השטן בכבודו ובעצמו, על האושר. אם השטן יגרום לפאוסט לאושר בעולם הארצי שלנו, הוא ימכור לו את נשמתו וישרתו בגיהנום.
החלק הראשון של הטרגדיה, היא טרגדיית גרטכן, בשמה המוכר, עוסק בהתאהבותם הנואשת,המושלמת והמייסרת של פאוסט ושל הנערה התמה מרגריטה.
החלק השני, מתקופתו הבוגרת ואף הזקנה של גיתה, שונה בתכלית מקודמו (כידוע, גיתה כתב את המחזה במשך כל חייו, ואף אמר כאשר סיימו "מעתה יכול אני להשקיף על חיי כמתנת חסד, ולא אכפת לי אם אעשה ומה אעשה").
בשלביה הלא מוכרים של הטרגדיה מתגלה גיתה כאומן במלוא הדרו. פילוסופיה ושירה ממלאים כמעט כל עמוד.
ובכלל, בכל המחזה, המשורר מפגין אינטליגנציה רגשית שלא ראיתי כמותה מעולם- ירידה מורכבת ועמוקה לרגשות ותיאור מורכבותם האירונית.
במהלך הקריאה חשבתי לעצמי כי זה כמו ללכת לים ולכתוב על דף את כל הרגשות כולם שעולים בראש כשמתבוננים במים, באופן יפיפה, מסודר ועמוק.
גם הכמיהה וגם השלווה והתום, גם הכיליון והגעגועים,גם השקט,הפחד והאימה,גם הטוהר, גם הבדידות....וגם התלישות.
גיתה לוקח רגשות ורוקם אותם כבידי אמן.
"כל עוד שואף אדם יש כי תועה הוא". כנראה כי היו לו שאיפות נשגבות ותעה בין הרגשות כולם.
באמת שאם מוכנים למחזה 'פאוסט' באופן מעשי ונפשי כאחד, זאת חוויה ספרותית יוצאת דופן.
גיתה הגדיר כמה מונחי יסוד בחברה שלנו, מושגי הכרה בסיסיים לטוב ולרע בתרבות המערבית כולה (הרבה מן הדעות הקדומות שלנו ללא ספק מושפעות מפאוסט). נהדר לראות את הדברים בצורה הזאת, וגם להבחין כי על הטרגדיה הזאת נשענות אינספור יצירות אומנות. מוזיקה,ציורים, אופרות וספרים (המפורסמים ביותר הם- ד"ר פאוסטוס של תומאס מאן והאמן ומרגריטה של בולגקוב).
באמת כי 'פאוסט' היא קלאסיקה מכוננת רצופת חלומות ותהיות. מומלץ מאוד מאוד בתרגומו של כפכפי!!
***
"ואשר נגוז הוא ה-יש הנותר לי."
