"איך זה שרוב הסרטים פחות טובים מהספרים שעליהם הם מבוססים, ואיך זה שרוב סרטי ההמשך אינם טובים כמו הסרט הראשון בסידרה."
והתשובה: "הסרט מושווה לספר שהצליח במיוחד, וקשה להתחרות עם הצלחה גדולה כל כך. לא משום שהסרט לא טוב, אלא משום שהספר היה מוצלח בצורה יוצאת דופן. ספרים שנכשלו, בדרך כלל אינם משמשים בסיס לסרט..."
הספר, שאמור להדריך אותנו ב"מניעת כשלים בקבלת החלטות", עמוס בנושאים שלא תמיד יכנסו לקטגוריית "קבלת החלטות". לדוגמה, האם בעקבות ההסבר לעיל, לא נלך לסרט שמבוסס על ספר טוב שקראנו?
אדרבה, בסרט אתה נחשף לדברים רבים נוספים, שהספר לא תמיד יכול לבטאם. שהרי הספר מפעיל בעיקר את הדמיון, ובסרט מופעלים חושים נוספים:
ראיה (דמויות, לבושן, מעשיהן ועוד), שמיעה (דיבורן, אופן הגהתן את המילים, קולות רקע ועוד), מוזיקה (המלווה את העלילה, שירים, המוזיקה הנכונה באירוע דרמטי, כמו לרצח למשל...ועוד).
וכל זה יכול, כמובן, להיכנס תחת הכותרת: "תמונה אחת שווה אלף מילים"...
בעקבות סיפור קצרצר, כמו הספר והסרט, תבואנה דוגמאות נוספות על אותו משקל, כמו: "אין לתת חיזוקים חיוביים לתלמידים מצטיינים... ההחלטה התקבלה לאחר שהתגלה שתלמידים שהשתפרו בלימודיהם וקיבלו חיזוק חיובי, ירדו אחר כך ברמת לימודיהם, ולעומתם, תלמידים שקיבלו הערה שלילית על ירידה ברמת הלימודים אכן הגיבו באופן חיובי לביקורת ושיפרו את הישגיהם."
רבות הדוגמאות שאינן קשורות כלל לקבלת החלטות, ומקומן בספר אמנם מוסיפות עניין מסוים, אך יכולות להשאיר את הקורא עם הרמת גבה קלה: מה היה השיקול של הסופר להביא אנקדוטות אלה לספר העוסק כולו בקבלת החלטות...
דוגמאות רבות נוגעות לנקודת התיחסותנו לדברים: "גם בנהיגה בכביש עמוס אנחנו נהנים מכך שהטור שלנו מתקדם מהר יותר מהטור האחר, יותר מאשר מעצם הנסיעה המהירה יותר. נקודת ההתייחסות אינה המהירות שבה נסענו אתמול מהעבודה הביתה, אלא המהירות שבה נוסעת היום המכונית שלידינו."
וכאן, מצאתי לנכון להביא חוק אחד מ"חוקי מרפי" המשעשעים, והמתאימים כמעט לכל אירוע: פקקי תנועה תמיד יהיו איטיים יותר במסלול המהיר, אלא אם כן אתה נוהג במסלול האיטי...
"נו, סוף סוף נלמד משהו מועיל," אמרתם לעצמכם בשמחה, "ודאי נקבל צ'ופר קטנטן מתי והאם כדאי לעבור בין המסלולים, במה שנוגע לנו ביום-יום בפקק...", ובכן - גורנישט!
דוגמאות נוספות קשורות לרושם הראשוני, כמו: "למי יש סיכוי גבוה יותר לזכות בתחרות האירוויזיון - לשיר הראשון, לשיר האמצעי או לשיר האחרון...?"
כאן, כמובן אין שום שיקול דעת לקבלת החלטה, מאחר שסדר השמעת השירים, כידוע, עולה בהגרלה...
או, מה עדיף לנאשם - שקודם ידבר התובע וישטח את כל ההאשמות כנגדו, או שהסנגור יהיה זה שיפתח את המשפט ויסביר למה לא ייתכן שהנאשם ביצע את הפשע. גם זו, כקודמתה, היא שאלה תיאורטית, מאחר שתמיד התובע הוא זה שפותח את המשפט ומחוייב להסביר לבית-המשפט במה נאשם החשוד...
ישנן גם דוגמאות מעשיות יותר, ומאד מעניינות, הנוגעות לאופן הצגת השאלה, והרי אחת מהן:
בתרומת איברים ישנו פער אדיר בין מספר מדינות (באירופה), שלדברי הסופר, בסיסו נעוץ בנוסח השאלה שמופנית לאזרח...
במדינות שבהן יש להצהיר מראש על הנכונות לתרומה (דנמרק, גרמניה, בריטניה והולנד), שיעור התורמים נע בין 4-28 אחוז בלבד.
לעומת מדינות שבהן יש להצהיר מראש על אי-נכונות לתרומת איברים (שוודיה, בלגיה, פולין, פורטוגל, צרפת, הונגריה, ואוסטריה), שיעור התורמים נע בין 86-100 אחוז!
ההסבר לתופעה נעוץ, לדעת הסופר, ב"אפקט המצב הקיים". מצב, בו נוח להישאר במצב הקיים ולא לנסות לשנותו.
וכאן המקום להוסיף, את שאינו מופיע בספר: בישראל, שבה כ-14 אחוז תורמים, המצב נובע מסיבות נוספות:
דתיים, שרובם המכריע אינם מוכנים לתרום את איבריהם.
חלק מיוצאי מדינות קומוניסטיות, שמסיבות היסטוריות אינם שמחים לחשוף את זהותם - חשיפה החיונית לקבלת כרטיס התורם, ועוד.
מיד לאחר דוגמה זו באים ניסוחים הנוגעים למשאל דעת הקהל: שאלות - שעל סגנון הניסוח שלהן, יקום או יפול דבר.
גם נושא פינוי התנחלויות ורמת הגולן נופלים בסוג זה של ניסוחים...
בסוף כל פרק ישנו שלב המסקנות, שזהו בעצם ריכוז של כל מה ש"למדנו" בפרק...
ישנם גם דברים משעשעים מעט, כמו השאלה הבאה:
"מחבט טניס וכדור עולים יחד 11 ש"ח.
המחבט עולה 10 ש"ח יותר מהכדור.
מהו מחיר הכדור?"
"תגיד יעקב," וודאי תשאלו, "החלטת להחזיר אותנו לביה"ס עם שאלות 'מפגרות'? ובכלל, מה זה קשור להחלטות...?"
אתם בהחלט צודקים! אז מה? תהיו על הכיפק, תזרמו איתי... יאללה, ממשיכים?
ובכן, אם תשובתכם האינטואיטיבית היתה 1 ש"ח, אתם לא לבד...
בואו נראה.
נפתור את השאלה בשתי משוואות עם שני נעלמים:
המחבט - X הכדור - Y
X+Y=11 סכום המחבט והכדור.
X-Y=10 ההפרש בין המחבט לכדור.
פתרון שתי המשוואות נותן כמובן X=10.5 (המחבט) ו- Y=0.5 (הכדור).
נחמד?...נכון שהיה שווה?
יופי.
לסיום, כפי שאמרתי, הספר לא דן רק בקבלת החלטות - וטוב שכך.
מאחר שנכנסים סיפורים נוספים מהחיים שגם אם תמצאו את עצמכם לא מסכימים לרבים מהם (לי זה קרה לא מעט), עצם הקריאה ו"גילוי" מצבי יום-יום שבהם אנו נתונים, ומתוך "מוד אוטומטי" אנו לא נעצרים לחשוב עליהם (אם כי רבים מהם אינם בעלי חשיבות כלל...) - נותנים לספר "נפח" ובעיקר נופך - שבעזרתו תצלחו את דפיו ביתר קלות.
אפשר לקרוא.
