התקשיתי להתמודד השנה עם הסמיכות של יום הזיכרון והעצמאות (מהסיבות הברורות) ומחלה נפלה עליי, הרגשתי צורך להתנתק מהכול והחלטתי למצוא מפלט - הפקדתי את עצמי בידי הרומן רחב היריעה - שוגון.
ג'ון בלקתורן, נווט ימי, נוצרי פרוטסטנטי, הופך לאנגלי הראשון שמקיף את העולם ומגיע ליפן.
השנה היא 1600 וקרב ירושה מתרחש בין שני מצביאים דגולים, אישידו וטורנגה, ואינספור משרתיהם הנאמנים למחצה. הנצרות פשטה בקיסרות, על-ידי הישועים הקתוליים שמינו עצמם בין היתר גם כמתווכי המסחר הפורה בין סין ויפן, בשם ולטובת מלך פורטוגל.
לתוך מארג אינטרסים סבוך זה, נקלע בלקתורן, תוך שהוא עתיד להשפיע על גורל המדינה.
הקורא נחשף יחד עם בלקתורן, להוויה היפנית - לטקסים, למנהגים ולנימוסים, להיררכיה החברתית ולהלך הרוח וקוד ההתנהגות הייחודיים במינם. כאילו נחת בעולם מקביל, מבין בלקתורן כי עליו לסגל את עצמו, ללמוד את התרבות ולאמצה כדי לנסות להישאר בחיים.
קלאוול מיטיב להעביר את מידת העוינות והשטנה בין הקתולים והפרוטסטנטיים, ובין המעצמות הקולוניאליסטיות הנאבקות על שליטה (אנגליה והולנד מחד, ופורטוגל וספרד מנגד). עמדתו אודות הכנסייה הקתולית, בדגש על חמדנותה, פשעיה והשלכותיה, ניכרת.
יכולתי לחוש כיצד באותה העת החברה המערבית נחלקה לשתיים, קתולים ופרוטסטנטים, ללא יוצא מן הכלל, וכל מי שבמחנה היריב, נחשב באמת ובתמים ככופר ואויב שהגיהינום הוא ייעודו.
תוך שימוש חלקי בגוף שלישי צמוד תודעה, משכיל קלאוול להציג בפנינו את דמויותיו השונות, מפת האינטרסים והקלחת הרותחת של תככים ותחבולות בה לא ברור מי נגד מי, ומי יבגוד ברעהו.
המפגש התרבותי בין המזרח והמערב מתואר לעילה, תוך הדגשת הסלידה, החלחלה והתמיהה המשותפים לשניים (לברבריים ולילידים כביכול), כמו גם משבר הזהות של בלקתורן כתוצאה מכך.
ליפנים יש שישה פרצופים ושלושה לבבות, לומד על בשרו הגיבור הראשי וכך גם אנחנו. נימוסיהם הכרחיים להמשך קיומם, אך לא חושפים מאום אודות המסתתר במוחם - שאיפותיהם, מזימותיהם ומחשבותיהם האמיתיים. התנהגות זו עלולה להתפרש על-ידינו כצביעות, אך מדובר למעשה בלא יותר מסגנון מחשבה שונה מסיבה תרבותית, שמתבקש כביכול לבקר אותו, אך ניתן גם לכבדו.
התפיסה היפנית אודות מונחים כמו אהבה, כבוד וחובה שונה משמעותית מהמוכר לנו, ולכן גם מרתקת. אין מה לפחד מהמוות, נהפוך הוא, רק על סף מוות, נבין סוף סוף את האושר שבחיים. כל אדם נולד להשקפתם עם קארמה (גורל מוכתב מראש), עובדה המסייעת להשלים עם מאורעות חייו (הטובים והרעים). איני שותף לגישה דטרמיניסטית זו, אם כי אין ספק שהייתה מיטיבה עמי.
נאמנותן הטוטלית של הנשים לבעליהם והצמיתים לאדוניהם, נבנתה באמינות, אם כי בכל זאת ממאנת להתיישב עם הדעת. צייתנות מוחלטת? לכל פקודה? גם אם הינך מושפל שנים או נדרש להרוג את צאצאיך לשווא? עם זאת, מדובר בתקופה ובתרבות אחרת, ובחלק מהבושידו הסמוראי.
איני יכול לתאר לעצמי כיצד מרגיש להפליג אל הלא נודע, מבלי לדעת אם אי פעם תשוב. נהניתי ללמוד תוך כדי הקריאה יפנית בסיסית וגינונים מקובלים, והופתעתי מהקלות בה המסיונריים נחלו הצלחה ביפן, לפחות עד שהוצאו מחוץ לחוק.
תמהתי מה היה קורה לו נפל הנווט האנגלי בידי אישידו, והשתעשעתי מהרעיון בו העלילה מתוארת גם מנקודת מבטו (בסגנון "הצל של אנדר").
לא היה פשוט, אם כי מעניין לעקוב אחר כל שושלות היוחסין והמשמעויות הפוליטיות שלהן.
בשלב מסוים שאלתי עצמי, היתכן וכל בניית המתח והאסטרטגיות המפורטות, הינן לשווא? עבור מלחמה שלא תתממש (או תתואר)?
אני לא יודע כמה מהמנטליות היפנית שתוארה בספר נשמרה, אך זה בהחלט עושה חשק לבקר,
האם זה יקרה?
קארמה, אה?
רומן היסטורי מרשים, מותח ומעשיר,
מומלץ.