#
ביקורות קוטלות מושכות יותר קוראים ומקבלות יותר לייקים מביקורות מפרגנות. אני לא בטוחה למה זה: כי אנחנו אוהבים לצפות בקרבות? כי קטילה כהלכה ממלאת אותנו שמחה לאיד? כי אנחנו מרגישים נינוחים ביחד עם אחרים שפישלו? קוראי ביקורות מודעים להעדפת הקטילות, וכך גם קורין מאייר, הסופרת, וחביבה, מישל וולבק, המצוטט במסה הזו למכביר. מאייר מביאה דוגמאות משעשעות מהשפה האירגונית "ידע הוא כוח" [אני מבין בזה יותר ממך] "הכל שאלה של ארגון" [אם אתה לא מספיק את כל המטלות] "אין בעיות, רק פתרונות" [אבסורד של מהנדסים מורעלים]

קורין מאייר הפכה את מה שמקובל היום כקיטורים בשעות הפנאי (המעטות) לספר. היא שופכת את חמתה במסה הטבולה בארס ציני ומנסה, איך לא, להסיר את המסכה החיובית והנאורה של הארגונים הגדולים, בהם עובדים רוב העובדים של העולם המערבי, ולחשוף את "השקר" המסתתר מאחוריה. היא מסתערת בשצף קצף על הדלת הפתוחה, וטענותיה דומות להפליא לטענות הרבה מהעובדים מן השורה באותם ארגונים: "שקרים!" היא מרעימה בקולה "המון פעילות סתמית המיועדת רק להעלאת הפעילות!" היא מרימה את הקול "ישיבות עבודה שאין בהן שום טעם והן ארוכות כאורך הגלות" וגם "שפה חדשה שנוצרה בתוך "התרבות הארגונית" (אל תשאלו מה דעתה על המונח הזה) שפה המטשטשת את האמירות והמסרים, ואומרת כלום. מאייר מכוונת חצים מדוייקים לקפיטליזם ולאמריקניזציה שהשתלטה על צרפת, (מסתבר שלא רק על ישראל...).

מהיכרותי המקצועית עם ארגונים אני יכולה לאשר שחלק גדול ממה שאומרת מאייר הוא נכון. למעשה כבר שנים – עוד לפני תחילת המילניום, בועת הדוט.קום שהתפוצצה לה ברעש, אנשים שהפכו מולטימיליונרים על הנייר והקימו חברות שהונו לא רק לקוחות, גם עובדים, – הנושאים עליהם כותבת מאייר הם סוד גלוי. אני מכירה די טוב ארגון שסוגר לאחרונה את שעריו. מאות עובדים פוטרו, הפיתוח הועבר לארץ אחת, הייצור לארץ אחרת, ואחרוני העובדים שנשארו בו, עוזרים למכור את הציוד שנשאר, להשכיר את הבניין הענקי בו עבדו ובאופן כללי – שהבעלים שעשו להם עוול לא יפסידו את הפרוטות האחרונות...

מאייר, ילידת שווייץ שחיה בצרפת היא כלכלנית ופסיכואנליטיקאית (אין לי מושג איך שני המקצועות מסתדרים יחד) כתבה את ספרה בעת שהיתה מועסקת בחברת החשמל הצרפתית – ארגון ענק ואינטרסנטי אולי אפילו יותר מחברת החשמל שלנו (-: הפרסום זיכה אותה ברב מכר היסטרי ובשימוע במקום עבודתה. כך או כך מסה לא ארוכה במיוחד, שאנשים יקנו כדי לנענע בראשם בהסכמה על כל האמיתות שהם כבר מכירים – מסתבר שזה מספיק רווחי כדי שהסופרת תגיד "ביי ביי" למקום העבודה המעיק ותפרוש בניחותא כדי "לעשות לביתה" בביתה.
ובשורה התחתונה – בטוי מאד אהוב על ארגונים שהשתרבב לו לשפת היומיום – אם אתם עובדים באחד הארגונים הגדולים, הספר לא יחדש לכם דבר. מצד שני כמה נעים שמישהו אומר – בשפה רהוטה ובלי לעשות חשבון, מתובלת ברוחב לב בהומור וציניות – את מה שהייתם רוצים להגיד, ולא ידעתם איך.

ספר קולח ומהנה, השנינות והעקיצונויות במקום.
היא מצליחה לשכנע אותך כי המנהלים הם חבורה של אנשים שלא עושים כלום, אך יודעים להראות עסוקים שלא ינצלו אותם חלילה לעבודות בחברה..
בישיבות צוות מילת המפתח היא אסטרטגיה מילה מפוצצת שאף אחד לא מבין את משמעה, העיקר שהמילה נאמרת! ועאכ"ו כשמדובר על אסטרטגיה חלופית!!
אני אהבתי, לדעתי צריך עוד ספרים כאלה שהאמת תאמר- המנהלים שולטים על חייהם של השכירים!
צריך שינוי.

הספר כתוב קולח ושנון, אבל חד צדדי. יש רק הבט אחד בשיפוט המציאות וראייה כזו יוצרת עיוותים בהכרח. אוקיי, אז הבנתי שיש מי שחושב ככה, אבל מי שינסה להפיק מהספר תועלת כלשהי יתאכזב קשות.