ביקורת ספרותית על תפילילה - ציור:דמיטרי קיליסקי מאת מאיה חנוך

---

"כדאי לך לקחת את הספר הזה" מציעה בספריה אמא תשושה למראה לבתה. היא מצביעה על עותק מהוה של 'נוריקו סן הילדה מיפן'.
"מסופר כאן על ילדה בדיוק בגיל שלך, בת חמש וחצי. כשהייתי קטנה אהבתי את הספר הזה מאוד. כתוב בו הרבה על בגדים ועל בובות" מבזבזת אמא את כל תחמושת הפיתויים שלה.
"באמת?" שואלת הילדה, תוך כדי שהיא מרוקנת את פניה מכל הבעה. היא בוחנת בקצרה את הקנקן המרוט ופוסלת ללא בדיקה את מה שיש בו. "אולי בפעם הבאה" היא מפטירה בדיפלומטיות ורצה לחפש משהו זוהר.

אמא נאנחת בהשלמה, הרי בכל מקרה היא מגיעה לספריה הציבורית כדי לצבור שעות אוירה (שקט ומזגן) ולאו דווקא שעות העשרה. והנה מגיעה הילדה, אוחזת בהתרגשות בספר בעל כריכה סגולה מעוטרת בכוכבים נוצצים. ולרוחבו מוטבעת בזהב 'אמיתי', באותיות של קידוש לבנה, המילה 'תפילילה'. "את זה אני רוצה" אומרת הילדה.

מה יכולתי לעשות? בספריה, כל אחד בוחר את הספר שהוא רוצה (באישורי הסופי). דפדפתי ברפרוף וגיבשתי עמדה ראשונית.

איורים מושקעים, מפורטים – כמו שילדים בדרך כלל אוהבים, קצת פלקטיים לטעמי אבל בהחלט מושכים את העין ואת הלב.

והתוכן, התוכן הסתמן כניו אייג' לילדים. טעמם של מסרים אוניברסאליים מן הסוג הזה (גם למבוגרים), קצת תפל בעיני, ניחא, כבר נתקלתי בדברים הרבה יותר גרועים, שלא לאמר, מזיקים.

יש לי גם השגות לגבי ספרי נושא- ספרי השכבה (כמו תפילילה) , ספרי גמילה, ספרי 'לא נורא שאתה שונה' – לדעתי, ספר כזה יכול להיות נחמד רק אם הוא חף מחשיבות עצמית ועשיר בהומור. לא זה המקרה, אבל לא נורא. אני אוהבת את הבת שלי גם כשהטעם שלה בספרים הוא לא משהו.

אבל –
(עכשיו מגיע קטע, שהתלבטתי אם לכתוב אותו ולפגום בתדמית הפלורליסטית חסרת העמדה שאני מטפחת כבר שנים)

הנה זה בא:
כבר בהקראה הראשונה הרגשתי שחסר לי משהו. משהו שהופך את ה'תפילילה' לתפילה. אני יכולה לקרוא למשהו הזה בשם. קוראים לו אלוהים.
ב'תפילילה' מודים לשמש, לירח, לכוכבים, לחיות, למשפחה, לחוויות ולקשיים.
איזו שהיא נוכחות שמחוץ לטבע , לא מוזכרת שם אפילו במילה.
אני לא דתיה. יחסי עם הבורא הם בהחלט לא פשוטים ואנחנו לא נמצאים בדיאלוג סדיר. יחד עם זאת, בספר הזה, נראה לי שלקחו את הפרקים הציוריים, י"ט וק"ד, מספר תהילים, ועיקרו אותם.
אם לספר היו קוראים 'לילה טוב' או 'שיר ללילה' או משהו בסגנון לא הייתי פוצה פה, אם כי ישנם שירי ערש מוצלחים ממנו. אבל תפילה, מעצם הגדרתה, היא הדברות עם אל. לא חייב להיות דווקא ה' הותיק שלנו, הוא יכול להיות יותר אוניברסאלי ורענן – מתאים לרוח הזמן ולרוח האיורים הצבעוניים.

מנסיון, נוכחותו של אל לא מזיקה לילדים. להפך.
גם משפחות חילוניות יכולות להוציא אותו מהארון ללא חשש. תהיה לילדיהם הזדמנות להיות כופרים רציונאליים ובעלי חשיבה ביקורתית כשיגדלו. תראו אותי, לדוגמא.
אין שום סיבה שיאמינו בפיות, במכשפות, בנסיכים שהופכים לצפרדעים ולהפך ובתיק הפלא של דייגו והאמונה בקיומו של אל תהיה זרה להם.

אני לא יודעת אם לקרוא לזה פנתיאיזם, ניאו פגאניזם, או סתם משהו חסר 'איזם' שנועד להתאים את התפילה למציאות אורבאנית מודרנית, נח להקראה לאמהות חילוניות, אבל לי זה גרם להרגיש חסר.
---------------------
הילדים אהבו מאוד.

» ביקורות נוספות של dushka
» ביקורות נוספות על תפילילה - ציור:דמיטרי קיליסקי