יריות. דריסות חלקי גוף במגפיים. גוויות מוטלות באין אונים. כאוס. כלבים מתרוצצים. חבטות והלמות נשק. צווחות. בליל שפות. נהימות בשפה הגרמנית, תחינות באוקריאנית.
עיצומה של מלחמת העולם השניה מבעד לעיניו של נער. נער אוקריאני נוצרי שפותח בפנינו צוהר אל המלחמה הקשה מנשוא שלא פסחה על אף אדם.
קוזנצוב אנטולי היה רק בן 12 כאשר החיילים הנאצים פלשו אל תחומי ביתו. אל מדינתו ועירו. הוא מתאר בפרוטרוט משכנע ומרשים כל פרט ופרט. את כניסתם הבהמית של הנאצים, הפלישה אל הבתים, התיאטרות, האולמות והפיכתם למשכנם, למפקדתם.
דרך עיניו אנו נחשפים אל התפררותה של אוקריאנה ובייחוד קייב. אנו חשים בעצמותינו את הקרב הניתש בין הצבאות הנאציים לבין הפרטיזנים, שלא נותרים אדישים, בחיבוק ידיים, אלא מתקיפים בהפצצות והורגים נאצים בזה אחר זה. הפצצה אחר הפצצה. מרבית הנאצים השוהים במקומות אלה מתים וכתגובה, שאר החיילים מחליטים לנקום.
זהו הטריגר הפותח. הטריגר המביא לירוי היהודים בבור המוות- באבי יאר. פוקדים על היהודים להתאסף, שולחים אותם אל באבי יאר ויורים בהם בצרורות בזה אחר זה, קוברים את המתים ומי שנותר בחיים משתקים אותו בהינף יד, לא לפני שחוטפים ממנו את הזהב וכראות עיניהם של המרצחים.
לאותם יהודים מסכנים התלוו מלווים והגרמנים אינם חוככים בדעתם מה לעשות איתם, עם אותם נוצרים שנקלעו לאימה זו לגמרי במקרה. גם אותם מעמידים בשורה, ואפילו לא טורחים לפשוט מבגדיהם, כפי שעשו לעמיתיהם היהודים, אלא יורים והורגים. רוצחים עדות נוספת לזוועה חוץ מאחת שהצליחה להינצל לשטוח בפני קוזנצוב את עדותה.
כל זאת מתאר קוזנצוב באריכות. הוא אינו מדלג על שום פרט. על שום עדות או זיכרון אישי מטעמוץ יש לו חובה הבוערת בקרבו והיא לתאר את שהיה. זהו מסמך נאמן של מה שהיה ואין הוא משמיט מאומה. מביאו כלשונו בכדי שדור העתיד ידע מה היה. מעין צוואה לדור ההמשך. צוואה מצמררת, נוקבת ודואבת מאין כמוה.
הוא מתאר את חייהם של הנוצרים, היהודים ושאר עמים שחיו באוקראינה ומוביל את הקורא להבנה ששום צד לא יצא זכאי מהתופת. גם את האוקריאנים הנוצרים הגבילו. אסרו עליהם לגדל יונים, להחזיק מכשירי רדיו, לצאת בשעה כך וכך מן הבית וכל זאת עיטרו באזהרה החדה: מי שייפר- יירו בו.
לצד תיאוריו הקשים של קוזנצוב מתלוות לספר כרזות והעתקי קטעי עיתונים שתיעדו את האיסורים ממש. כמו להדגיש שמדובר באמת לאמיתה ולא אגדה סתם. קטעי עיתון שרק מנכיחים את הלא יאומן.
אוקראינים רבים סבלו מנחת זרועם של הגרמנים. חרפת רעב שרתה בכול. לצד היריות הבלתי פוסקות שנשמעו אי-שם בבאבי יאר, שנצרבו בתודעת הכול כנורמה שיש להכיל, התושבים חרדו לחייהם שלהם, לפת לחם. מתוארים נסיונותיו של המספר למצוא אוכל לו ולמשפחתו, ואפילו צנים מעופש או מלפפון רקוב הן סעודת מלכים כשהקיבה ריקה.
נסיונות לעבוד בכל מלאכה שימצא לנכון- ליקוט סיגריות מן הרחוב, מכירתן כחדשות, מכירת עיתונים ומיני מאכלים- הכול כדי להביא מעות אל הבית, להתקיים במקצת. העתיד כבר אינו חשוב אלא ההווה. כיצד נותרים בחיים כעת.
לאט לאט הנאצים מבססים מעמדם באוקריאנה והנוהל בהתאם. שולחים אוקריאנים מגיל 14 אל גרמניה, לעבוד. העבודה בגרמניה נתפסת כהנאה גדולה, כהיפוך מוחלט מחיי העוני המפרכים, אך עד מהרה מתגלה האמת: זהו שקר מוחלט. לגרות את דמיונם של התושבים לעקור לגרמניה ורק שם מתגלה האמת המרה שנהפוכו: המוות אורב מעבר לפינה. העבדות היא מנת חלקם של התושבים האוקריאנים והנשים נאלצות להיות שפחות מין.
קיוב כורעת תחת נטל הנאציזם. הנאציזם מכוונת אל צאוורה את חרבה המושחזת, וישועה אין. תושבים אוקריאנים מוצאים להורג בירייה, הרעב פושה בכול ובעיקר הפחד מפני הלא נודע.
ילדים בני גילו של קוזנצוב פוסקים מלימודיהם לטובת חובת העבודה. הגרמנים לא רואים בלמידה עד גיל מסוים, ברכישת דעת ברכה אלא תועבה וסכנה ולכן הם מחויבים לעבוד. גם המספר מתחיל לעבוד ואנו מתלווים אל ימי העבודה העוברים עליו כעוזר גנן ולאחר מכן כעוזר ליצרן נקניק, עד שהמלחמה משנה פניה וההפצצות בין החיל הסובייטי לחיל הנאצי נעשות עזות והסובייטים דוחקים את הנאצים אחורה.
זהו ספר מהפך קרביים באכזריותו. בתמונות שבאפשרותנו למצוא מפעם לפעם בספר, תמונות מאוירות בשחור לבן הממחישות הייאוש, הסבל וכמובן המוות. הוא מוכיח פעם נוספת מה הייאוש גורם לאנשים. כמו במרד האסירים המתואר בו בחלק קטן שבו, כעדות של יהודי שנכח שם, לאחר שהם מבינים שאחריתם מגיעה, שכאשר יסיימו למחוק את עדות הנאצים לזוועות יגיע תורם להימחק, בתור אקט של ייאוש וגבורה הם מחליטים למרוד.
עם זאת, הוא כתוב מעניין ובעיקר מכיל אירועים שחשוב מאוד להתוודע אליהם. מה גם שהוא מצליח לחדש ולהבהיר נקודה חשובה: להתבונן במלחמת העולם השניה כתקופה שהייתה איומה לא רק ליהודים אלא לכולם. הנאצים רמסו במגפיהם גם אומות אחרות. והכאב הפועם במעמקי הבטן הוא אותו כאב.
לקרוא על האזרחים הפשוטים שנקלעו לסיטואציה איומה, למשטר רצחני ואיום לא עוול בכפו ורק כמהו להחלץ ממנו. על מחיר הדמים ועל תוצאות המלחמה שלא תרמו לאף אחד מן הצדדים.
" בקרב אנשים חושבים, מבינים, תיתכן אידיוטיות-שיא כזו- בתוקפנות, במלחמה, בפאשיזם."
" אני חי כמעט הודות לאי-הבנה. רק משום שבבהילות ובאנדרלמוסיה לא בוצעו חוקיהם וכלליהם עד גמירא, על הצד היותר טוב."
" אך אני רוצה לחיות!
לחיות בשיעור שהוקצב לי מידי אמא-חיים, ולא מידי מנוונים פוסעי על שתיים. היאך אתם מעיזים, איזו זכות יש לכם ליטול על עצמכם את הכרעת השאלה על חיי שלי."
