לטופי בעלת העיניים הכתומות, את צודקת.

נוריקוסאן, את כנראה צודקת, אבל הקצב של הספר מונוטוני מאוד בעיני. גם מעשי השובבות שלו, קצת, איך לומר דווקא מאוד אופייניים לפרופ' לפיזיקה:-)

בספר מתגלה דמותו של פיינמן כההפך הגמור מהקלישאה של הפרופסור הגאון - תלמיד שובב, שבימינו היה כנראה מוגדר כהיפראקטיבי, סקרן בלתי נלאה, שבזכות הסקרנות והשובבות ששרדו עד בגרותו הגיע לתגליותיו (חתן פרס נובל לפיזיקה).

לא מצליחה לצלוח אותו:-( הספר נמצא כבר חודשים ליד המיטה ואני מצליחה לקרוא כל יום פחות מעמוד. חלק מהסיפורים מייגעים. אני גם לא מתחברת לשפת המונולוג הבלתי נגמר הזה. מסכימה שהאיש היה גאון, אבל הספר לטעמי, לפחות בהתחלה, לא ממש גאוני.

לאב"פ גם לאדם דגול לא מזיקה ענווה..

הצחקת אותי ל"בחור יש אגו". את אולי לא יודעת מי זה ריצ'רד פיינמן?! במקרה כזה עדיף לפני שאת מותחת ביקורת על סופר כזה או אחר לקרוא עליו קודם.