פיטיגרילי התפרסם בספרו הראשון קוקאין. ספר משעשע, כזה שאין לו אלוהים, מילולית.
טיטו ארנאודי ניסה להיבחן בבחינת גמר לתואר דוקטור לרפואה עם מונוקל בעינו. הבוחן התנגד למונוקל, טיטו לקח חפציו והסתלק. מיד לאחר מכן החליט שאיטליה הצרה צרה על מידותיו ונסע לפריז, ושם, במין מופע של ביטחון עצמי מרהיב, קיבל משרה בעיתון נחשב. הוא התחבב על העורך ועוד חבר מן בעבר היה לו שם. השלישיה הזו נראתה לא פעם בבית הקפה יחדיו. בשני מקרים של "כתיבה" עיתונאית, פעם כתבה מהחדר במלון על הוצאה להורג, שבסוף לא היתה, פעם שניה על יצרן נקניקים שנקניקיו הכילו בשר אדם, ביססו את מעמדו. כל כך ביססו, שהעורך הסכים להעלות שכרו ולו רק ששום כתבה משלו לא תראה אור בעיתון.
בין לבין הפך טיטו למאהבה של קלנטן הארמנית העשירה ושל מוד שכנתו מאיטליה, שפתאום הופיעה כרקדנית ופרוצה עשירה בפריז. הכתבה שהכניסה אותו לעיתון היתה בנושא קוקאין, לו עצמו התמכר. בגלל שאהב את מוד מאוד, כינה אותה קוקאין.
וכך, במסע משעשע ברחבי פריז בין אהובות ואי-כתיבה בעיתון, הביא על עצמו פיטורין ויצא למסע הזוי בדרום אמריקה עם קוקאין אהובתו רק כדי לחזור לבד בלב שבור ובמחשבה אחת, להתאבד. היו כל מיני אופציות, אחת מהן בשכיבה על פסי רכבת, אלא שאופציה זו נדחתה משום שרכבות תמיד מאחרות ואי אפשר לסמוך עליהן.
191 עמודים בלבד מכילה הנובלה הזו, המראה כמה אנו בני האדם, לא ממש היצירה המפוארת של האל והאל עצמו הוא רק הפטרון הלא קיים של שליחיו חובבי התשלום, תשלום עבור מלווים למסע אל המשרפה, נערי מקהלה, עגלון ועגלה וכל זאת למרות שטיטו ביקש רק לשרוף גופתו, לא יותר.
על ערש דווי, כששלושה רופאים מולו, הבין טיטו שמזה הוא לא ייצא חי.
מקסים.