עלמות במצוקה. לבבות שבורים. שיניים חדות נוטפות דם. נוף פראי מושלג. טירה מיושנת בעלת קסם מבעית.
דברים רבים יכולים להתקבץ לתוך ספר אחד. ספר מתח קלאסי. גותיקה במיטבה. כוחות הטוב והרוע מתנגשים אלה באלה בקולניות.
היכולת הנשגבת של סופר לברוא עולם יש מאין ולאפשר לקוראיו להתהלך בעולמו זה, לפסוע צעד ועוד אחד, אל תוך עולמו שהוא גם ככל הנראה חלק מתודעתו הנסתרת, חלקיק ממנו עצמו, היא תכונה עילאית שראויה להערצה.
היכולת לגרום לך לשכוח מעולמך ולהתרכז בדריכות בשורות שעיניך בוחנות, באדיקות הדומה לאדיקות איש הדת הירא ומתפעם בו-זמנית מדרכי האל.

ראשיתו של הסיפור בעלם צעיר העונה לשם ג'ונתן פארקר. מר פארקר הוא עורך דין ששירותיו מושכרים על ידי הרוזן דרקולה. בתמימותו חושב מר פארקר שיהיה זה עוד יום עבודה בארץ שונה מארצו אנגליה. הוא מוזמן לשהות בטירתו של הרוזן ברומניה ואט אט מגלה דברים מוזרים אודות המקום ואדוניו.
באור ים הוא אינו נראה לעין, אינו אוכל ושותה וחיוורונו רב, וזאת על אף נימוסיו הג'נטלמניים המופלגים וידענותו שאיננה יודעת שובע.
ככל שהזמן חולף התמונה מתבהרת ולפארקר מתחוור עם מי יש לו עסק- אדון שאינו אנושי בעליל.
תגליתו של פארקר מושכת את הקורא אל ליבו של סיפור האימים הזה שלצד התקווה שוכנת גם העצבות. בנוסף לפארקר אנו מתוודעים לדמויות נוספות כגון: לוסי, מינה זוגתו של פארקר, מר קווינסי, ד"ר סוויד ועוד.
כל אחד תורם את חלקו לסיפור ורבים מהם אף את נקודת מבטם. הספר, כפי שכדאי לציין זאת כעת, מחולק למספר נקודות מבט שאינן גורעות מן הסיפור אלא משפרות ומעניקות לו נפח ואמינות, לצד קטעי עיתונים, שמגבירים את הרצון של הסופר לגרום לקורא להאמין שזו אינה מעשיה אלא סיפור שהיה באמת.

כמו בספרים קלאסים רבים, דרוש פרק זמן לספוג את האווירה הייחודית והמיושנת של הספר אך כאשר הדבר מתרחש, קריאתו של הספר היא תענוג עצום.
הוא מורכב מכל האלמנטיים ההכרחיים בעיניי בכדי להכריז על ספר שהוא טוב: יוצר עניין, קולח, רומנטי ומרתק. האווירה הויקטוריאנית נוכחת בו בחוזקה בה בעת שהיא מתובלת ברפרנסים על טבעיים. כל חריקת עץ מקפיצה, כל צל מבהיל ואף השיגעון מונכח כאן בצורה יוצאת דופן ומוסיף לאווירה הכללית אשר חפץ הסופר ליצור.
יתרה מזאת, לטעמי, יש בו ערך מוסף רב. הוא מעיד על איכותם של החיים, על סבלם של הנוטים למות ומשחק בין הדמיון למציאות- מה שאינו נראה אין זה אומר שאינו קיים ולהפך.

ספר קלאסי בצדק רב. תיאורי הנוף ברבע האחרון של הספר הם מן היפים שקראתי ותורמים את תרומתם לאווירה הקודרת האופפת את הספר מבראשית. הנוף כה שומם וכה רחב ידיים שהוא מוכיח בפנינו את אפסיותו של האדם בכל עוצמתה הקודרת.


"אז שלחנו מבטינו לאחור וראינו את קו המתאר של טירת דרקולה כנגד השמים, לפי שירדנו עמוק מתחת לגבעה וראינוה מתנשאת גבוהה מעל ההרים הקרפטיים. ראינוה בכל הדרה, ניצבת אלפי רגל מעל לעומק הגדול שבינה ובין מדרון ההר הצמוד לה. היה משהו פראי ומוזר במקום. יכולנו לשמוע יללות זאבים במרחק. הם היו מרוחקים מאוד. אולם, הקול, אף שהיה עמום בשל השלג והערפל היה מלא אימה."

רשע מתפשט מעל יבשת אירופה, יללות זאבים מתריעים על בואו ואפלת הלילה עם ערפל סמיך עוטפים את הקרבן המיועד לפני שהוא טועם את הנשיכה והמציצה שבאה בעקבותיה.
הוא נולד ברומניה, בהרי הקרפטים, בטירה גבוהה ורמה אבל לא היה לו די בעריפת ראשיהם של עותמנים וסלג'וקים וכעת הוא רוצה עוד והוא לוטש עיניים ליבשת הרחוקה, לרחובותיה של לונדון, שם ימצא את קרבנותיו החדשים...
הספר דרקולה התיש אותי מעט, אמנם ההתחלה הייתה טובה, עם מתח שבנה שעצמו לאט ודן סביב עו"ד אנגלי שמגיע לטירתו של הרוזן דרקולה על מנת לסגור עבורו עסקאות נדל"ן בלונדון; כמובן שאינו יודע על טבעו של מארחו אבל חשדותיו מתעוררים די מהתחלה ואת מחשבותיו והגיגיו הוא מעלה על כתב בצורת יומן ומכתבים ממוענים אבל אז מסתיים חלק אחד ואנחנו קופצים ללונדון, לדמויות אחרות אבל בעלות זיקה אחת לשנייה וכולן נחשפות , וכולן מוכתמות.... וחלקן נרדפות על ידי דרקולה ונפגעות וחלקם רודפים אחר דרקולה ודומה שהוא מצליח לתעתע בכולם אבל אז..
אז למה בכל זאת הספר מתיש? כי הרבה מלל, הרבה פילוסופיה, הרבה שאלות ללא מענה, הכול כתוב בכתיבת מכתבים או יומנים (מאימתי יש לגיבורים זמן רב כל כך לעלות את חוויותיהם על דפי יומן? והכל נרשם ונכתב בצורה עקבית ומדויקת...)
כולם מבקשים להיות חברים של כולם, כולם מבקשים להיות אהובים של כולם, כולם מבקשים שיבטחו בהם ללא עוררין.
השלב בו חזר הספר לעניין אותי הוא השלב שבו הצייד הפך להיות הניצוד והטבע והטופוגרפיה חברו לעשות ולהביא צדק לעולם ואני התעטפתי בעולם האפל, כמו שמיכה דקה, ונשמתי נשימה עמוקה.

https://www.youtube.com/watch?v=kgOZEnb3YEA

בעשורים האחרונים דרקולה הוא שם ידוע לכל. דרקולה הוא מותג עוצמתי עם תחפושות,ספרים,סרטים,בובות,משחקי וידיאו,ספרי קומיקס וכל מה שניתן לעלות על הדעת. בשנים האחרונות הסקס אפיל של הערפדות אפילו עוד יותר התעצם עם הכניסה העצבנית של ה"ערפדות" עוד יותר למיינסטרים אם זה ב"דם אמיתי" המופתית,"דמדומים" הפחות מופתית , יומני הערפד ,ואן הלסינג ,ועוד כמה שאני בטח לא מכירה או זוכרת. יש משהו - משהו כל כך מסתורי וסקסי ועוצמתי שאני לא יכולה לשים במדויק את האצבע המדממת שלי עליה עם השאלה "מה כל כך מושך?" .
בכל מקרה,בואו נניח את זה בצד ונהיה שטחיים לרגע-קודם כל,הכריכה מעלפת.לא יכלתי לחשוב על עיצוב יותר מגניב וקולע.ככה הטרנסילבני הממזר הזה תפס את תשומת ליבי בשבוע הספר האחרון.עשיתי סיבוב בין עשרות הדוכנים עמוסי הספרים בשבוע הספר בכיכר רבין ובכל זאת חזרתי אליו-הופנטתי!
זו קלאסיקה ללא ספק. סיימתי אותו תוך פחות משבוע. יש בו משהו מאוד קצבי וכייפי ,והוא בנוי מ"גזרי עיתונים" ומקטעים שונים של יומנים של הדמויות והתכתבויות ביניהם. בתחילה חשבתי שזה דווקא יפריע ויעצבן כי אם לא עושים את זה נכון זה פשוט מחרפן את השכל. אבל נהניתי מכל רגע . בראם פחות או יותר חלוץ בקטע הזה ועם הגישה הזו ניסיתי לקרוא את הספר. להניח בצד את כל הערפדים המנצנצים של סטפני מייר בדמדומים ובערפדים הנימפומנים והנאים של "דם אמיתי" ולחשוב שלפני כל כך הרבה שנים במאה הקודמת (!!) אדם ניגש אל הספר בכזו נאיביות וכנראה התחלחל ופחד עד עמקי נשמתו.אם אני הייתי צריכה שניה להתאפס על עצמי לאחר כמה תיאורים מאוד מדויקים של בראם סטוקר על הטירה של דרקולה ומזג האוויר הנורא והנוכחות המצמררת של הרוזן בכבודו ובעצמו-המחשבה שפעם אדם היה פותח את הספר בלי לדעת למה הוא נכנס,לא היה לו את אן רייס שתעשה לו בית ספר על ערפדים בגיל ההתבגרות וגם לא היה לו את הקולנוע עם מבחר סרטי אימה.אולי היה את הפולקלור והסיפורים המפחידים.אבל בראם סטוקר לקח את כל האלמנטים האלו,כל האגדות ויצר משהו אחד שעשה לכולם בית ספר בספרות גותית ואימה. כשניגשתי לקריאתו,אני ידעתי שהספר קיים וש"יש ערפדים" ודרקולה חי חי "וקיים" . זה אולי אולי קצת הרס לי,אבל ממש לא מנע ממני להנות. אפילו השוביניזם הקל לא הפריע לי ואף שיעשע אותי .דברים בסגנון "מוחך כשל גבר וליבך כשל אישה.השארי כאן,אינך בנויה למסע כזה"!( או משהו בסגנון) . בקיצור- ספר מהנה ממש שהעביר לי שבוע בכיף ועשה צמרמורת כשצריך וגרם לי לתמוך בחבורה האמיצה ,ובערך כמו לראות סרט אימה -גם להגיד לעצמי בראש "לא!מפגרת!מפגר!אל תלכו לשם!אתם לא קולטים?!אהה"
בקיצור-אם גם אתכם הכריכה השחורה והכיתוב האדום תפס על איזה מדף-ממש לא להסס וללכת על זה.

אני לא חובבת גדולה של ספרי מתח. אך נאלצתי להודות, אחרי שקראתי את דרקולה, שהנה נתקלתי בספר מתח מעולה באמת.
בנוי בצורה שמתאימה בדיוק לאופיו המותח של הספר - דפי היומנים, קטעי העיתונות וכו' משתלבים יחד לפסיפס מרתק ביותר, לסיפור מתח משובח.
מוצא חן בעיני במיוחד שדרקולה מתואר כיצור חכם, ערמומי, בקיא בספרות והיסטוריה, בעל חזות מיוחדת - זה הופך אותו לאחת הדמויות השליליות האהובות עלי ביותר (אם המשפט הזה הגיוני), ומראה עד כמה הגיבורים הטובים צריכים להיאבק בו לא בכוח, אלא במוח.

עוד דבר שהוא נפלא בספר היא העבודה המוקפדת והמחקר הפרטני שהמחבר עשה לפני כתיבת הספר. זה מתבטא היטב בעלילה, והופך אותה לאיכותית ביותר ומדויקת.

אחת הספרים שתמיד יהיו עדיפים בעיני על הסרט, כיוון שהסרט יפיל עלי אימה גדולה הרבה יותר מהספר, יעניק לי הרבה פחות הנאה בהשוואה לקריאה, היות והנאת הקריאה מלחיצה הרבה פחות משגיונותיהם השונים של הבמאים.

תהנו, ואל תקראו את הספר לפני השינה. מוהאהאהאה!!!

דרקולה -ניצור העל-מותי והנורא . זורע הרס ופחד בכל מקום אליו מגיע . לדעתי זו טבעו של הערפד האמיתי . איני מגנה סופרים אחרים או סופרות אחרות אבל לדעתי האישית הערפד כהוא זה לא נחמד מתוק וצמרירי אלא יצור חסר רחמים ,רוצח .
זוהי כמובן דעתי האישית .

ספר מעולה. אני מאוד אוהבת את הז'אנר. קראתי את הספר במהלך החיים שוב ושוב.