הניצוץ מצליח לקמבן בניה איטית בעקביות, ומתח מהפנט. יש פה רקע כל כך אינטנסיבי, שזה כמעט מתעלה על כל שאר הדברים ברומן – מלון האוברלוק.
ג'ק תורנס, סופר נאבק, אבא ואלכוהוליסט לשעבר, לוקח עבודה בתור איש-התחזוקה למשך תקופת הפגרה של מלון האוברלוק בקולורדו, ולוקח את אשתו וונדי ואת בנם דני לחיות שם איתו למשך העונה; הזדמנות אחרונה להרוויח כסף, לרפא את הפצעים שהביא על משפחתו, לסיים את כתיבת המחזה שלו ולהוכיח את עצמו כאיש בעל ערך.
ג'ק, וונדי ודני תורנס הם לא רק משפחה שמתמודדת מול האיום המשולש של אלכוהוליזם, גירושים וטירוף פוטנציאלי, עכשיו הם גם משפחה שמבודדת מכל קשר אנושי על-ידי קילומטרים של שלג – והם חיים בתוך מלון רדוף שרוצה להשמיד אותם.
מלון האובלוק הוא ליבה של כוחות רעים שכולאים את כל מי שהם יכולים, אבל בעיקר את המבקרים בעלי ה"קרינה" (Shine), שיש להם יכולות מופלאות לראות מעבר לגלוי לעין, להעביר את מחשבותיהם לאנשים אחרים ש"מקרינים" ולראות את העתיד.
בניצוץ יש מספר מוגבל יחסית של דמויות, ורקע מאוד ממוקד, שמאפשר לקינג לתאר את הדמויות הראשיות שלו בדרך אמינה במיוחד ולבחון עומקים חדשים של אפיון דמויות: ג'ק הוא אבא אוהב, אבל באופן ברור יש לו בעיות; הוא רדוף על ידי אביו השתיין, ונמנע מלשתות ולהחליש את הנחישות שלו. אשתו, וונדי, היא למודת-סבל אבל עמוק בתוכה אוהבת את בעלה ורוצה שהנישואים שלהם יעבדו; היא מפחדת להפוך לאימה השתלטנית. דני לא רק "מקרין", אלא מקרין חזק יותר מכל מבקר אחר שהמלון אי פעם ידע; הוא חכם אבל נאיבי, כמו ילדים מבריקים בגילו, וההבנה הטלפתית שלו בנוגע למערכת היחסים של הוריו מחצה לי את הלב. הוא ילד מפותח בטרם-עת אבל אוהב, ומעונה על ידי היכולות שלו. וכמובן, דיק הלורן, הכושי הקסום שהתאהבתי בו מאז שהופיע לראשונה.
האוברלוק ישמח להיות ניזון מהכוחות של דני, אבל כדי לעשות את זה, דני חייב למות. המלון מבין את זה והדרך שבה הוא מנסה לקצור את הכישרון של דני היא אבא שלו, ג'ק. בשלבים מאוחרים יותר של הרומן, כל זה עזר לי לראות את ג'ק לא בתור מטורף רצחני, אלא בתור קורבן של כוחות גדולים שמנצלים אותו בשביל המטרות שלהם. אפילו בשיא טירופו, הרגשתי צביטה של אמפאתיה כלפיו.
קינג בוחן גם עומקים חדשים של "תמונות" או "סצנות", וזה היה מרתק: המילה המסתורית "רד-רום" (Redrum), החבר הדמיוני של דני, חיות המשוכה, חדר 217, השעון, חדר הנשפים הראשי, טבעות הבטון, ג'ק יושב בבר הריק, הצרעות הרצחניות... אבל בסופו של דבר, הדייר המפחיד ביותר במלון הופך להיות ג'ק עצמו.
הספר הזה בהחלט מראה איך השדים של אדם אחד לאט לאט משמידים אותו ואת משפחתו. ממש כמו האופן שג'ק חייב לזכור לרדת לחדר הדוודים ולסובב את השסתום כמה פעמים ביום כדי למנוע ממנו לפוצץ את כל המלון – המטאפורה המושלמת לתסכול ההולך וגובר של ג'ק. עוד דבר שמראה למה קינג נתפס בתור מאסטר מספר-סיפורים.
לא היה שום דבר באמת "מפחיד" בשבילי, אבל יש כמה רגעים קצת קריפי. קשה להניח את הספר הזה. הוא שואב אותך פנימה ואתה רוצה לדעת מה קורה הלאה.
הסיבה שדירגתי אותו 4 ולא 5 כוכבים היא בעיקר בגלל הסגנון הלא-שווה של הכתיבה שקצת ניתק אותי ואפילו הרתיע אותי. יש רגעים שבהם הפרוזה שלו היא קסם ספרותי, ואז יש רגעים שהפרוזה שלו נופלת ונהיית מוזרה, עם טון אקסצנטרי שפשוט בלבל אותי. אני בטוחה שחלק מזה זה התרגום (שהיה מאוד בעייתי ועם מלא טעויות דפוס מרגיזות), אבל הרגשתי פה שגם לקינג היה חלק גדול בהם. בנוסף, הספר לא הדהים אותי כמו שציפיתי שיהיה, אבל אם להיות פירית, הציפיות שלי ממנו היו יותר מדי גבוהות בגלל כל המהומה סביבו. חייבת. להפסיק. לצפות.
אני לא יודעת איך אני מרגישה בנוגע לדרך שבה הרומן הסתיים. יש פה תחושה של גאולה ושל קלוז'ר, אבל משהו עדיין חסר. הוא כל כך גאון כשזה מגיע לבניית דמויות ועלילות, הוא לוקח את הקורא למסע רציני, אבל לפעמים הוא לא מעולה במציאת יעד סופי. אני מתכוונת, השיא יכול להיות כמו ערבוביה של רעיונות מקאברים ופשוטים מדי, ואז הסיום סוטה במסלול הזה לתוך טריטוריה בנאלית שלא נראית קשורה בשום אופן.
לא צפיתי בסרט של סטנלי רובריק עדיין, אבל אני מתכננת לצפות בו בקרוב. שמעתי עליו הרבה ואני מתפוצצת מסקרנות.
סך הכל ספר מעולה. החזיק אותי מחוץ לשירותים למשך הרבה זמן עד שכמעט השתנתי על עצמי. אמבטיות מפחידות אותי עכשיו עד להודעה חדשה.
