חוזרת וקוראת את המערכונים ואת השירים ממופעי הסאטירה הראשונים שפרסם חנוך לוין, ובא לי לבכות איך גם אחרי חמישים שנה, האקטואליות שלהם בעינה עומדת. אכן, קהלת צדק - אין חדש וגו'.
חנוך לוין 'חגג' החודש שמונים. הוא הבטיח לנו דם ודמעות, ומילה שלו זו מילה.

איזה כיף. מה אפשר לבקש יותר מזה? כל השיגעונות, הטירוף, היצירתיות, היופי, הכיעור, הסאטירה, הביקורת, כולם מרוכזים יחדיו ב-276 עמודים, שמראים את הצד הפרוע של גדול היוצרים שדרכו על אדמת א"י. הקברטים המוטרפים של תחילת הדרך. אפשר לראות איך חנוך מתקדם אל עבר ביקורת חריפה בין מחזה למחזה כשהשיא מגיע ב"מלכת אמבטיה" המיתולוגית. ללוין יש מוח ביקורתי וילדותי/יצירתי. הוא לא מפחד לשחוט פרות קדושות, לא אכפת לו מתגובה המומה. לא אכפת לו אם יהיה שוק או שיתקבל באדישות. הוא בא להגיד דוגרי מה קורה בכנסת, בתור לרופא. ועל הדרך, מספר על דמויות טרגיות שלא צלחו ולא השתלבו בחברה הישראלית. על הדרך, הוא מביא שירי ילדים שחושפים ומזכירים את הצד האפל שהיה לנו בגן (ובלי קשר זה קורע מצחוק). החברה הישראלית מוצגת במלוא כיעורה (לא תמיד קל לי להבין ולתפוס. כי ילד אלפיים כמוני לא באמת תופס כמה היינו שרויים באופוריה באמצע-סוף סיקסטיז) ולא תמיד הכל שם עובד בעיניי. אבל לפעמים או בעצם כל הזמן, זה פשוט רלוונטי גם היום. החרא אותו חרא. דם ודמעות מובטחים, ובתכל'ס מה אכפת לציפור אם נשיר או נשתוק. על הדרך, יש גם שירים נפלאים. שחלקם הפכו לנכס צאן ברזל של מוזיקה ישראלית. חווה אלברשטיין, יהודית רביץ, החלונות הגבוהים ואחרית הימים - כל אחד בפרשנותו/ה לשיריו של לוין. ורק כדי לומר - חנוך לוין היה מטאל לפני שהמושג היה קיים בארץ. רק הוא כותב על מוות כמו התעמלות בוקר ובסוף זוהר לוי מתאים לזה לחן בלאק סאבאת'י יותר מטאל מזה? בקיצור, אם אתם אוהבים לבכות, לכו לקרוא "אשכבה" או משהו. אבל אם אכפת לכם מהשטויות והקרקס שהולך במדינה הזו, קחו לעצמכם את הקובץ הזה. כל הסאטירקנים היום לא מתקרבים לקרביים של הדבר הזה, שכן בלעדי זה, כנראה ש"ניקוי ראש" עד "ארץ נהדרת" לא היו כמו שהם היום.