בשנה שעברה מלאו מאה שנים לכתיבת "אחוזת הווארד", שהוא אחד משני הספרים הידועים ביותר של פורסטר. אלרגיה כרונית להלנה בונהם-קרטר מנעה ממני לצפות בספרים מתוסרטים רבים, ובכללם זה, כך שטוב עשיתי שדילגתי על "פתח דבר" שכתב יונתן תובל שניתח את כל הספר (בשביל מה המציאו את "אחרית דבר" אם לא בשביל זה?).

הציר המרכזי ברומן מפגיש שתי משפחות ששתיהן ממעמד כלכלי גבוה, אך שונות לגמרי ברוחן ובמה שהן מייצגות. האחת – משפחה אינטלקטואלית, שהספרות והתרבות הן חלק בלתי נפרד מחייה, והיחסים הבין-אישיים הם המזון לנשמתה. השנייה – חומרנית מאוד, מעשית ושמרנית, מייצגת את מוסר העבודה הסולידי של אנגליה ואת המוסכמות החברתיות השולטות בה, הבורגנות הבלתי מתפשרת. קיימת משפחה שלישית, ששייכת למעמד הביניים הנמוך והגבר בה הוא פקיד ביטוח שכמה לחיי הגות וספרות מתקווה שיצילוהו מייאוש. בעזרת הקונפליקט בין שתי המשפחות לבין עצמן, ובין שתי אלה למשפחה השלישית נשאלות השאלות הגדולות של הספר, בעיקר המתח בין האסתטי-אידיאליסטי לבין הפרקטי וכן עד כמה השוויון בין בני האדם אפשרי ועד כמה השאיפה אליו בכלל נכונה. התשובות לא ברורות מאליהן.

מה שבאמת מרשים כאן זו הטבעיות, הטבעיות שבה השאלות שזורות בדיאלוגים, בעלילה ובדרך הסיפור, בדרך של מסות פילוסופיות שלא נראות מאולצות, דידקטיות או מתפלספות מדי, והטבעיות של יצירת דמויות שמצטיירות כאותנטיות לחלוטין למרות העול הסימבולי הלא פשוט שפורסטר הטיל עליהן. וכמו כל יצירת מופת אמיתית, גם ממרחק של 101 שנים זהו אחד הספרים הרלבנטיים ביותר שיש.

מה שהכי פחות מרשים זה התרגום וחבל.