ככה זה אצלנו, אחרי כל פאנץ' לא מצחיק, מגיעה השורה הפולנית: "באידיש זה הרבה יותר טוב". לא יודע, אבל השורה הזאת לפחות נשמעת הרבה יותר רע בעברית.

יהיה איך שיהיה, כמו שנהג רבינו שלום עליכם לומר, אם לא גדלתם על התפיסה הקמאית הזו שמגדירה 'הומור' ו'אידישקייט', רק את מה שקרה במרחב שבין תחוממוישב באוקריאנה ועד מרכז גרמניה, תתקשו להבין את ההפתעה שהייתה לי בקריאת הספר הזה 'הירח ירוק בוואדי'. לא רוצה להיתפס למילים גדולות, אבל זו היה בהחלט משהו מרנין. תענוג. באידיש אומרים א מחיה, אבל זה לא יותר טוב.

קיצער, מה אני מקשקש לכם בקומקום (טשייניק במקור), אני בסך הכול בא לומר שהתחלתי ספר של מחבר בשם דודו בוסי. בלי לפגוע באף דודו, או בוסי, אבל בעיניי השמות האלו שייכים לאלו עם הגורמטים. אלו שיודעים לבכות ולעשות קולולו, ולכתוב קינות ופיוטים.
התחלתי לקרוא. לכאורה שפה של ערסים. (באידיש: פרענקים, וזה יותר מעליב). אבל כאן בדיוק גיליתי. אחרי שנים שאני קורא את שלום-עליכם מתורגם לעברית ומתאכזב מחוסר היכולת להעביר את השפה, מצאתי!

בוסי הוא המתרגם העברי הטוב ביותר של שלום עליכם.

מסתבר שגם בשכונת התקווה, נולד ילד שאכל חילבה וג'חנון במסעדה של אבא. קיבל כאפות לפנים, וראה שחיתויות ברמה שעשרה מבוגרים לא יקלטו. אבל בדיוק כמו רבינו שלום עליכם, הוא השכיל לכתוב את זה בצורה שתאלץ את הקורא לצחוק ולבכות ביחד. הוא בוכה, ואתה לא מצליח להתגבר. ההומור הכי יהודי שיש.
כל כך התענגתי, שאני כבר חושב לנסות לתרגם את הספר בחזרה לאידיש. "די גרינע לבנה און דעם טאל".
אבל לעזאזל, בעברית זה הרבה יותר טוב.

דרמת נעורים עצובה, ממוקמת בשכונת התקווה של שנות ה70, בוסי חושף אותנו לעולמו של מתבגר בישראל השנייה בשנות ה70, שמנסה לשרוד את השכונה הקשוחה. בוסי חושף בפנינו עולם ודמויות אוטנתים, שלא נתקלים בהם בדרך כלל בספרות הישראלית. נתתי רק 4 כוכבים כי המהלך העלילתי הרגיש לי קצת לוקה בחסר, לעיתים היו קטעים מייגעים, אך העולם היה כתוב טוב ומרגש. אני ממליץ.

עם עובד
272 עמודים
מודל 2000

סיפור סוחף וזורם.
היו קטעים קשים לקריאה מבחינה נפשית, כמו האלימות המילולית והפיזית, האיומים, הרצח ועוד.
במקביל היו קטעים שגרמו לי לצחוק, סיפור אהבה הראשון של גיבור הספר מעורר התרגשות.
ספר שיש בו הכל מהכל, חיי ילדות והתבגרות, משפחה שחייה בעוני, אם שמגוננת על בנה בכל כוחה,
שימוש בסמים, אהבה, בגידה ועוד.
בקיצור, ספר טוב.

שוב דודי בוסי מפתיע אותי ובגדולות,
בספרו הירח ירוק בואדי.
שכונת התקווה , מוסא אשר גודל בשכונה שייש
בה המון אנשים שליליים,ובתור נער חובה חביות נוראיות,
בשכונה.
מוסא מחליט יום אחד שזהוא הגיע הזמן לנטוש את השכונה
ולהמשיך הלאה.
בספר הנ"ל יש הכול מוות,סמים ,אלימות ,אהבה ואכזבה.
ספר מקסים קראתי אותו בנשימה אחת וממליצה עליו.

הספר הזה היווה חוויה משמעותית בשבילי...שאלות של קיום במדינה הזאת, מקבלות תשובה דרך הדפים הנפלאים והצנועים, שנותנים דרור למחשבות ולתהיות שאופפות כל אחד מאיתנו, הישראלים. השד העדתי לעולם ירחש ויתסוס מתחת לרגלינו העייפות, השוחרות למעט מרגוע ושלוות נפש. הספר גדוש בתיאורים וסיקורים המבארים ומנהירים את החיים, כפי שהם משתקפים בעיניו של ילד הגדל בשכונת התקווה בתל אביב, על כל זוועותיהם, בעיותיהם, אהבותיהם, ושמחותיהם. המיקומים המרכזיים, שבהם מתנהלת העלילה, סובבים סביב "מסעדת בוסי" (המסעדה בהנהלת אביו של הסופר), וכן בשכונה עצמה, ובוואדי ששוכן בפאתי השכונה. האהבות, המיתות, הבעיות, הכעסים, כולם יורדים במורד הוואדי, נשטפים כמו עשרה שיפודי פרגית בחמישה בקבוקי בירת נשר מאלט, במסעדת בוסי, שם הכל מתחיל, שם הכל נגמר.

לכאורה, סיפורו של נער משכונת התקווה, סרט תורכי בלה בלה בלה.

למען האמת, סיפורו של נער החי וגדל במיץ של הזבל, במקום הנמוך בעולם, במקום בו חיים אנשים חיים שהם רק לכאורה חיים. סיפורו של מוסא, בנו של בעל המסעדה שלום כהן, בעל מסעדה ב"כביש הראשי" בשכונה. סיפור של התבגרות בצל מוות, סמים, אהבה ומין.

מי שרגיש לשפה מהרחוב, שלא יקרא את הספר הזה. מי שרוצה ספר מרתק ומוכן לסבול שפה נמוכה רק בדיאלוגים ורגישות גבוהה בכל השאר, יחד עם תיאורים נפלאים וסיפור כתוב בכישרון, שירוץ לספר הזה. אולי תצמח איזו תובנה או שתיים מהקריאה של התיאורים היפים בספר, יישפך מעט אור על החיים הקשים בצל עוני, חשיש, אלימות, חזרה בתשובה ומוות בכל פינה.

אין מה להפעיל כאן ספרות השוואתית, לא צריך לקרוא על חייו של הסופר והזמן והאקלים הפוליטי בהם נכתב הספר. פשוט לשבת ולקרוא את הספר המצוין הזה, שלעיתים הוא מעיק בקללות ובשפה הנמוכה, אבל לא חדל להפעים ברגישות שלו. פשוט חובה בין ים הספרים גבוהי המצח.

הספר הראשון מזה זמן מה שהצלחתי לסיים. כתוב ברגישות וקל לקריאה. הרגשתי סוג של החמצה בסוף, היה פה בסיס לפיתוח יותר מעמיק לדעתי ולצערי זה לא קרה והסוף קצת אכזב.. אבל היה כיף לקרוא בסך הכל.

מסוג הספרים שלא הייתי קוראת.
הן מבחינת השפה והן מבחינת התוכן.
אך יאמר לזכותו של המחבר שהוא הצליח להעביר תחושות אמיתיות בספר
כשם שאנו חווים זאת בסרט.
ספר משעשע אך עצוב בו זמנית.
ספר בסדר.

לפי דעתי, הספר הטוב ביותר בעברית שנכתב אי פעם.
אהבתי אותו מאוד מאוד, זה הזכיר לי תקופה ישנה.
הספר פרא אציל כבר לא היה מוצלח בכלל.
לעיתים אני חוזרת לקרוא בספר הזה. כתיבה טובה מאוד.
כמעט אף פעם בחיי לא פגשתי ספר שיהיה כיף לקרוא אותו שוב ושוב, זה כמעט הספר היחיד.