"מגיעה שעה, לאורנה, שבה עליך להשליך את חיייך מנגד למען הדברים שאת מאמינה בהם – החשובים יותר מן החיים עצמם" (תניס חצי־עלף לאהובתו העלפית לאורנה, עמוד 370).
הספר "דרקונים של דמדומי הסתיו" שהינו כרך א' של טרילוגיית "רשומות רומח הדרקון" מאת מרגרט וייס וטרייסי היקמן (הוצאת מיצוב, 1990) היה אחד הספרים האהובים עלי בילדותי, וכמוהו הסדרה כולה. דומני שקראתי אותה, ואת כרך א' בתוכה לפחות עשר פעמים, ובכל פעם נהניתי עד מאוד.
הסדרה מתרחשת בעולם בשם קרין. בגב הספר נכתב כי במשך שנים רבות נחשבו הדרקונים ליצורי אגדות. "סיפורי ילדים. אבל עתה שבו הדרקונים לקרין, וחשכת המלחמה מאיימת שוב לבלוע עולם ומלואו. אז הופיעה התקווה – בדמות מטה בדולח כחול שנושאת ברברית יפהפייה. הבטחת התקווה, הקלושה כעשן הנישב ברוחות הסתיו, משגרת קבוצה של ידידים ותיקים לדרך. תפקיד הגיבורים נכפה עליהם. אביר וברברית, לוחם וחצי עלף, גמד וקנדר ורב־מג שנשמתו אפלה. הם יוצאים לחרף את נפשם בחיפוש אחר הנשק מן האגדות – רומח הדרקון". המלחמה עתידה להיות כה נוראה והרת גורל עד כי המכשף פיזבן אף מזהיר את נערת הפונדק, טיקה ויילן, כי "מסיבה כזאת לא נראתה בקרין מאז החורבן הגדול!" (עמוד 12).
ראשית העלילה בחזרתם של תניס חצי־אלף, סער בהיר־להב, קרמון מאז'ר, רייסטלין מאז'ר, חלמיש כור־אש וגדילן קוץ־רגל, לביתם שבעיירה מרגוע לאחר שנפרדו זה מזה למשך חמש שנים. הציר המרכזי של החבורה הם "תניס חצי־עלף, מנהיג החבורה. לוחם מיומן המתעב לחימה" (עמוד 1), וחלמיש כור־אש, גמד גבעות קשוח ורטנן. לאחר שמתה אמו, הפך הצעיר הסולאמני הגולה, סער בהיר־להב "ללוחם מנוסה בהדרכתם של תניס וחלמיש, שאימצו אותו כדרך שאימצו למעשה, אף כי לא להלכה, את קרמון ורייסטלין. ביחד עם גדילן, הקנדר אוהב־המסעות, ומפעם לפעם גם עם אחותם החורגת הפראית והיפהפייה של התאומים, קיטיארה, נילוו סער וחבריו אל חלמיש בנדודיו בארצות אבנסיניה, שם עסק במלאכתו כחרש־מתכת" (עמוד 106). חמש שנים קודם לכן, לאור של השמועות על הזדון שהמתפשט בארץ, החליטו בני החבורה להיפרד כדי לגלות דברים לאשורם ונשבעו לשוב ולהיפגש בפונדק המעון האחרון.
עם חזרתם, מתכנסת החבורה כפי שנדברה בפונדק המעון האחרון. ראשונים הגיעו תניס, חלמיש וגדילן, הקנדר טוב־הלב (קנדר הוא גזע זוטונים סקרן, חסר פחד החש צורך עז לנדוד כל העת). לאחר מכן הגיעו התאומים המכשף והלוחם, רייסטלין וקרמון מאז'ר, ואחרון הגיע סער בהיר־להב. יושבי הפונדק נעצו בו מבטים מזלזלים, אולם "סער קיבל את המבטים כהבעת הוקרה למעמדו. הוא החליק בקפידה את שפמו העבות, שגם עליו – והוא סמל לאבירים מימים ימימה – אבד הקלח זה מכבר. הוא ענד ענד את סמליהם ואותותיהם של אבירי סולאמניה בגאווה שאין לפקפק בה – והוא ידע היטב לאחוז בחרב ולהגן על גאוותו זו. אמנם כל יושבי הפונדק לטשו עיניים, אבל אף לא אחד מה – לאחר שהעיף מבט אחד בעיניו הקרות השלוות של האביר – ההין לצחקק או להשמיע דבר זלזול" (עמוד 35). סחברת סער הגיעו גם זוג ברברים, מי־נהר וסהר־פז, שפגש בדרכו. מן המפגש נעדרה חברתם, ואהובתו של תניס, קיטיארה.
עד מהרה מתברר לחבורה כי מרגוע אינה כשהיתה. את העניינים בעיירה מנהל כעת מסדר דתי בשם "המבקשים הנעלים" בראשותו של הדריק התיאוקרט, המשתף פעולה יחד עם שרי הדרקונים, שמתכננים לכבוש את יבשת אנסאלון. הובגובלינים המשרתים בצבאות הדרקונים מסיירים בעיירה ומחפשים אחר מטה הבדולח הכחול, אשר מעניק כוחות ריפוי. כאשר לפונדק מגיעים, מתברר כי המטה ברשות הברבריםם והחבורה נחלצת להגנתם.
כנער היתה דמותו של תניס חצי־עלף נערצת עלי לא פחות מדמותו של דארטניין מ"שלושת המוסקטרים". את ההסבר מדוע מספקים המחברים באמצעות מחשבותיו של סער: "האביר הביט בפניו השלוות המהורהרות של תניס, בעיני השקד ששיקפו את חכמת שנות הנדודים המרובות שלו. פעמים רבות ניסה האביר להבין בנפשו מדוע זה הוא מקבל על עצמו את מנהיגתו של תניס. בסך הכול, הוא לא היה אלא ממזר, חצי־עלף. לא דם אצולה זרם בעורקיו. הוא לא חגר שריון, לא היה שלט גאה על מגינו. אולם סער הלך באשר הוא הוליך, אהב אותו ורחש לו כבוד, כאשר לא רחש לכל אדם חי.
החיים היו כצעיף שחור לאביר סולאמניה. הוא לא התיימר אפילו להכירם או להבינם, אלא מתוך חוקת הכבוד של האבירים שלפיה חי.
"אסט סולארוס אות מיתס" – "כבודי הוא חיי". החוקה הגדירה כבוד מהו, והיתה משוכללת ומפורטת יותר מכל חוקה ידועה בקרין. החוקה עמדה איתנה במשך שבע־מאות שנה, אבל בלב לבו של סער קינן החשש כי ביום מן הימים, בבוא הקרב האחרון, לא ימצא בחוקה את התשובות לשאלותיו. הוא ידע כי בבוא היום הזה, יהיה תניס לצדו ויקומם את עולמו המתמוטט. כי אם סער נהג לפי החוקה, תניס חי בה" (עמוד 77).
הספר, שמספר כיצד מתחילה מלחמת הרומח השנייה שבה החבורה משחקת תפקיד מרכזי, גדוש הרפתקאות, קטעי קרבות ופעולה. במטרה לסייע לממלכת העלפים קאלינסטי יוצאת החבורה למצודת פקס תרקס, מפקדתו של שר הדרקונים קטב מרירי, כוהן הרשע העובד את האלה מלכת האופל (זהירות! ספויילר). ההתמודדות עם שר הדרקונים תדרוש מהחבורה את כל אשר לה, אך לבסוף יצליחו תניס חצי־העלף, חמוש בחרבו של מלך העלפים קית'־קנן, והאביר, סער בהיר־להב לגבור עליו:
"במאוחר מדי. ברגע שלפתה ידו של קטב מרירי את מגן הפנים פילח להבו המכושף של קית'־קנן את שריונו והחליק לתוך גבו. שר הדרקונים צרח וחג בזעם, רק כדי לראות את אביר סולאמניה מופיע לנגד עיניו שטופות־הדם. חרבם העתיקה של אבותיו של סער ננעצה בבני מעיו. קטב מרירי צנח על ברכיו. הוא עדיין ניסה להסיר את הקסדה – הוא לא יכול לנשום, הוא לא יכול לראות. הוא חש עוד איבחת חרב, ואז ירדה עליו חשיכה" (עמוד 467).
הספר היה אחד הספרים שעיצבו את ילדותי וגם עתה אני מוכרח לומר שהקריאה בו הסבה לי הנאה רבה. מלאכת התרגום שביצע עמנואל לוטם מצוינת והעלילה משובחת. ספר פנטסיה והרפתקאות שאי־אפשר להניח מהיד. כיף גדול!!!!
