אף סופר ישראלי עכשווי מצליח לא הוציא ספר לאור לפני גיל שלושים.
כנראה כי הכתיבה עוד בוסרית, לא בשלה לרמות האלה. היא מלאה עדין במניירות של כותב מתחיל, ונעדרת בה המיומנות הנרכשת עם השנים. יש בה זיק של רעיון, אפילו מבריק, אבל עדין, מאד לא מלוטש, וזה בא לידי ביטוי בסיפורים עצמם.
לא יכולתי להימנע מלשאול עצמי היכן אני עומד בתוך כל זה, עם הפרויקט שלקחתי על עצמי – לכתוב רומן בגיל עשרים ושלוש.
עמוס עוז היה בן עשרים ושלוש כשכתב את מרבית הסיפורים בקובץ הנ"ל. קשה שלא להבחין בבוסריות המאפיינת את חלקם. אבל היא לאו דווקא מייצגת דבר רע, נהפוך הוא, יש בה מין קסם.
יפה לראות איך עוז, הכותב היום בקפדנות, מתעכב על כל משפט ארוכות, כתב פעם בהתמסרות כזו לרעיון. מעניין לראות היכן הוא התחיל את דרכו. נסחף בתשוקה אדירה אחר הכתיבה.
אז נכון, לפעמים הרעיון מאחורי הסיפור לא תמיד נהיר, ולפעמים המטאפורה לא הכי קולעת למטרה. אנו מרגישים בה איזו צרימה קלה, אבל משום מה היא נעימה לנו, כי אנחנו מבינים שזהו חלק מהיופי.
זה קצת כמו זמרת ליווי עם יכולת קולה מרהיבה, ששמענו כל כך הרבה פעמים, עד שהפכנו אדישים לקולה. אנו מכירים בטכניקה המרשימה שלה, אבל לא יכולים להתכחש לכך שזה לא באמת עובד, שאיפשהו לאורך הדרך, היא איבדה את עצמה, את החיבור שלה אל הרגש.
לעומתה, דווקא הנערה הצנועה, המתייצבת פעם ראשונה על הבמה, ושרה עם זיופים קלים, היא זו שמצליחה לרגש אותנו, לחצות את המרחב אל הלב.
אין לי ספק שאם עוז היה חוזר לסיפורים האלה היום, הוא לא היה מסופק מהם, הצרימה הקטנה שאנו מרגישים הייתה מחרישת אוזניים מבחינתו.
כתיבה היא כמו עקומת גדילה, אפשר לעקוב אחריה לאורך זמן. כמו סולם שבכל שלב שאתה עולה, אתה יכול להתבונן אחורה, לראות היכן היית ולאן פנייך מועדות, בעודך ממשיך להתקדם אל הפסגה.
בסופו של דבר, עוז אכן חזר אל הסיפורים וערך אותם מחדש (בהקשר זה, מעניין יהיה להשוות אותם אל המהדורה הראשונה).
ולמרות כל הבוסריות המצוינת, אי אפשר להתעלם שכתיבתו של עוז גם בשנות העשרים לחייו הייתה מעולה. הכתיבה קולחת ברובה, והרעיונות מהדהדים.
נורא כיף לקרוא ספרים כאדם כותב, אבל לפעמים זה מציב אותך בפניי משוכה. למשל, כאתה נתקל בתיאור תרחיש מסוים או מטאפורה, שאתה יודע, כי לעולם לא תוכל להתעלות עליה.
ככה בדיוק הרגשתי בתיאור חווית הצניחה בסיפור "דרך הרוח". בחיים לא אתקל בתיאור מדויק יותר של החוויה, ולעולם לא אוכל להתעלות על הכתיבה הנקייה והסוחפת שעוז הציג שם.
לקח לי כחודש לקרוא את מקבץ הסיפורים הקצרים הזה, דבר די לא אופייני לי, בדרך כלל אני גומא ספרים תוך ימים ספורים. אבל הפעם זה לא התאפשר מטעמי זמן ובריאות.
הסיפורים שהכי אהבתי הם כדלקמן (בסדר עולה) – כל הנהרות, אש זרה, דרך הרוח, מנזר השתקנים ונוודים וצפע.
בכל אחד מהסיפורים ישנה מין אלימות חרישית, המזדחלת בין השורות, כמו נחש ארסי.
ראשית, אלימות בין בני האדם – התנגשות בין האידיאל הקיבוצי הנשגב, שאין לסטות ממנו, ובין אנשי הדממה, השונים, כבשים תועים שמקומם במשחטה.
המאבק ממשיך בלבם של אנשי הקיבוץ, אשר אף ביטחון עצמי או גאווה כלפי חוץ לא יוכלו לחפות על הזרות שהם מרגישים בתוכם.
האלימות ניכרת גם במערכת היחסים בין בעלי החיים ובני האדם. לפעמים אלו יוצאים עם ידם על העליונה, ולפעמים אלה. אבל במלחמה כמו במלחמה, אין באמת מנצחים.
יללת התנים נקרית בעלילת הסיפורים, אך אינה קוטעת אותם. היא מצטלבת בדרכם, כאילו הייתה זו זעקתו של העולם.
היא הקו המחבר בין הסיפורים, אך עדין לא ברור לגמרי תפקידה. האם זהו בכי סוחף שאנו שומעים, או בעצם, שמחה נלוזה.
ככה או ככה, עלינו לזכור, כי זוהי איננה רק הארץ שלנו, של תפיסה אחת ברורה, אלא הארץ של כולם, ארצות התן.
