בעקבות הזמן האבוד הוא הספר הגרוע הכי טוב שאני מכיר. העלילה שלו קלושה עד לא קיימת, ההתרחשויות שלו כה מעטות ורחוקות זו מזו שאין בספר שום תחושה של התקדמות דבר ההופך את הספר למשעמם מאוד, כך שצריך להאבק לרוב כדי להמשיך ולקרוא , משל היה ספר שיש לקראו לשיעור ספרות בתיכון. (איכשהו בשיעורי ספרות שנאתי את כל הספרים שנתנו לנו לקרוא גם ספרים שמאוחר יותר שקראתי אותם להנאתי אהבתי מאוד).

הוא כתוב בצורה מסורבלת, משפטי ענק המתפרשים לעיתים על חצי עמוד ויותר מלאים במקפים, סוגריים וסוגריים כפולים, שבסופם אין אתה זוכר איך התחיל המשפט, חוויה של הבנת הנקרא. הסרבול והפתלתלות של סגנון הכתיבה מחייבת את הקורא להיות ברמת ריכוז גבוהה מאוד לאורך כל הקריאה. בלי אפשרות לנדוד במחשבות שכן מאבדים את האחיזה בכתוב במהירות רבה בהרבה מאשר בספרים אחרים. שטף הקריאה מופרע עוד יותר בשל מאות הערות השוליים שהוא מכיל. פרוסט מרבה להתייחס בהסבריו ודוגמאותיו לתרבות שאין אנו חלק ממנה יותר וההסברים וההבהרות לדבריו בלתי נמנעים ובכל זאת פוגמים עוד יותר בחווית הקריאה.

בנוסף לכל הוא ספר קשה מאוד להבנה ברמת התוכן. ספר על הגבול בין פרוזה לפילוסופיה הדורש מחשבה מעמיקה על רבים כל כך מנושאיו. אין זה ספר שניתן לקוראו בדקות המועטות לפני שאתה נרדם באישון הלילה, יש להתייחס אליו יותר כמו ספר לימוד ולנסות למצות ממנו את החומר בצורה האופטימלית, לשבת אל השולחן, למרקר קטעים חשובים ואפילו לכתוב סוג של סיכום. למרות כל אותם פגמים קריטיים בספר שהיו שוללים מבחינתי כל ספר אחר בעקבות הזמן האבוד הוא, בעיני לפחות, הספר החשוב שנכתב אי פעם אך מאחר וקהל הקוראים מורכב בעיקר מאנשים המחפשים בספרים הסחת דעת והנאה בעקבות הזמן האבוד נדחק לקרן זוית בעולם הספרות.

גם אני נטשתי אותו שלוש פעמים בטרם הצלחתי לסיים אותו בפעם הראשונה מתוך אין ספור קריאות. מה שהפך את קריאת הספר לאפשרית לי הוא דווקא ספרו השני של פרוסט "תענוגות וימים". שהוא גרסת לייט של בעקבות הזמן האבוד. פה גם פה מעסיקים את הסופר אותם הנושאים, אותו ניתוח דק ופולשני של הנפש האנושית, אותה ירידה לפרטים, והחוואת דיעה מלומדת ומושכלת על כל נושא בעולם. רק שתענוגות וימים הוא חוויה אסתטית חושנית, מכתמי פרוזה ליריים יפהפיים, מרגשים הנוגעים בנפש בצורתה הראשונית ביותר. ספר שאי אפשר שלא להתחבר אליו ואל סופרו. והקשר שנוצר בין פרוסט לקורא מקל מאוד את המעבר לרצינות והקשיחות של בעקבות הזמן האבוד.

נשאלת השאלה אם לפרוסט כישרון כתיבה גדול כל כך, זיקה שכזו אל היפה וכזה ניצוץ לירי למה הוא לא השתמש בכך בבעקבות הזמן האבוד. לדעתי זוהי דרכו של פרוסט לומר לקורא שלכאן מגיעים בשביל לעבוד, נגמרו ימי משחקי המילים היפים, ובחירת ביטוי בשל הערך האסטתי שלו. עכשיו אלו הספרים של האנשים הבוגרים, שרוצים ללמוד, לגדול, להתפתח. הסגנון של הספר הוא סוג מסוים של פרגמטיות המושלבת בדרישה של הסופר לקחת את הספר ברצינות. הקוראים האקראיים, המחפשים חוויה חושנית לא ישרדו ספר זה וטוב שכך כי בלאו הכי אין ביכולתם להבינו.

הספר עצמו הוא אוטוביוגרפיה, פרוסט הבוגר סוקר את התחנות שעבר בחייו. אך העלילה היא רק פלטפורמה דרכה יוכל פרוסט לשטוח את דעותיו והציג לקורא את תפיסת עולמו, את הפיתרון שלו לבעיה הכואבת שהיא החיים האנושיים. אין דרך ממשית להציג את הספר שכן הוא למעשה אוסף של מסות בנות מספר עמודים המחוברות בינהן בדבק הקלוש של חייו המתקדמים של הגיבור. פרוסט מחווה את דעתו על הפרודות הקטנות ביותר המרכיבות את החיים והנפש האנושית. מהנושא הטמיר והאוניברסלי ביותר, כמו מהותה של האהבה או כוחו של ההרגל בחיינו ועד לנושאים יומיומיים וטריוויאלים כגון אופנת נשים והעונג במרוצי סירות.

מרסל פרוסט הוא ההגדרה שלי לגאון, אולי הגאון היחידי שאני "מכיר". כול תובנה שלו עמוקה כל כך, מקושרת בצורה יפה שכזו אל שאר הגותו וכל כך שלו, שלא יכולתי שלא להתמכר לדרך מחשבתו. הוא מקורי, מעמיק חשוב, בעל יכולת נדירה להפריד בין מוץ ותבן ויותר מהכול רלוונטי. העקרונות אותם לוקחים מספריו להמשך החיים הן מסקנות העוזרות בחיי היומיום, ספריו אינם תרגיל מחשבתי אלא מדריך פרקטי לחיים מלאים יותר. מדריך חלקי נכון לעכשיו שכן רק ארבעת הכרכים הראשונים (מתוך שבעה כרכים) תורגמו לעברית. לכן לא נשאר אלא לצאת בקריאה נרגשת להילית ישורון מאלה מאיתנו המחכים כבר עשור בחריקת שיניים לצאתו של הספר החמישי בבקשה בבקשה תחזרי לבעקבות הזמן האבוד.

מרסל פרוסט ממש בנשימה אחת ובקו אחד בלי להרים את העיפרון, מנתח את נעוריו או יותר נכון ממשיך לנתח את ילדותו ובספר הזה את נעוריו.
ממש כמו הזמן שעובר ועובר ללא חלוקה לפרקים, כי את החלוקה לפרקים בחיינו אנחנו עצמנו מחלקים, הזמן נשאר אדיש וממשיך לעבור ולחלוף, כך מרסל פרוסט פורס ומנתח את נעוריו דרך ביקור של קיץ אחד במקום שנקרא בלבק (נראה שהשם סרוס של בעל בק) במלון גרנד הוטל ועם סבתו.

קיץ, ים, זוגות בורגניים והרבה אנשים צעירים ובעיקר נערות.

בנחת מרסל פרוסט מנתח את היחסים בתוך החברה הבורגנית ובשקט שמסתיר תחתיו סערה הוא מנתח את התעוררותו החברתית והמינית ורצונו להתערות בחיי החברה של הצעירים שמבלים על החוף.

ספר יפהפה, אבל צריך הרבה אורך רוח וזמן כמובן כדי להבין ולהחיל באמת את כוונתיו ואבחנותיו של פרוסט.