"אחות לוחמים....כל זמן שהם לוחמים. אחר כך חוזר הכל לקדמותו – האשכנזי אל הסדינים הצחורים שלו, "הפרענק" אל משכנות העוני".
מזמן לא שמעתי סביבי ביטויים כמו "ווזווזים" שזה אומר אשכנזים, או "פרענקים" שזה אומר מזרחים. בתחילת הקריאה בספר זעתי ללא הפסקה והרגשת אי נוחות התפשטה בקרבי אבל סיימתי את הספר בימים ספורים כי הספר הוא ההתחלה של כולנו כאן, הוא השורש של השורשים. היה בי קצת זעם בתחילת הספר על הנצחת המזרחי המתקרבן. סוגיה שכנראה עדיין חיה ומבעבעת כמו צבע שאי אפשר לשטוף מהנשמה.

הסופר סמי מיכאל הבגדדי הוא חיה פוליטית שנדמה מהמאה הקודמת. כותב בצורה כה אותנטית שכנראה התמונה שהעביר בספרו חיה עדיין בראשו כאילו זה ממש עכשיו. האותנטיות בספר צפה כי סמי מיכאל לא בחל בשום "פרות קדושות" שם הכל על השולחן וגם אם "ירה ברגליים" של המזרחים לרעתם , מבחינתו הא הביא את האמת שראה כפי שראה אותה לשני הצדדים עם קו חוצה באמצע.

יש לציין שזו פעם ראשונה שאני ממש נתקלת בתמונה כתובה שמספרת על חיילים ממלחמת ששת הימים שמרגישים שיש להם יותר עם הערבים מאשר עם החברים שלהם ביחידה. וזו נקודה למען האמת שאף פעם לא חשבתי עליה. איך יוצרים נאמנות לארץ כשאתה בריב עם הזהות של עצמך, הרי אתה עדיין לא מרגיש שייך.
"נגזר עלי להילחם ניחא. ניחא. אעשה הכל על מנת ללחום ולהגן על נפשי. מרגע זה ואלך – אני אדיש. ואני שונא את הארץ הזו הנערמת מאחורי. מאידך- אינני מכיר אף מצרי, ואיך אוכל לשנוא אותו – לטפח בקרבי משטמת-מוות אל האדם שלא ראיתי מימי?"

הספר הוא סיפור המעברה (שאף פעם לא שמעתי אותו מאבי ז"ל). את הקשיים והבידונים שהם הפחונים שהיו גרים בהם שעפו ברוח או נשרפו עם האנשים בתוכם. את הבושה של אנשים גאים במשכנות עוני ליד מזבלת חירייה. את הזבובים והנשים המתייזעות בלויות בסחבותיהן. את הילדים שקטעו את לימודיהם באופן מסודר שרק רצו להמשיך תיכון ולהיות גאים בתעודה שהביאו לאבא ובמקום זה נאלצו ללכת לעבוד. והאנשים הללו, שהקימו את המדינה התחילו את חייהם כאן בארץ בבוץ ניסו להבין את שפיפות הקומה שהחיים כפו עליהם לפתע. החלומות והציפיה לא התיישבו עם המציאות. השפלה שחשבו שיקבלו אותם בפרחים כשירדו מהמטוס ובמקום זאת השפריצו עלייהם חומר מחטא. (זה לא שלא שמעתי בחצי אוזן שזה מה שהיה אלא פשוט פתאום הבנתי מאיפה הקרע התחיל). הכאב הזה שקרע להם את הלב בהסתכלות של הווזווזים על הפרענק המזרחי השחור כמלוכלך "ובור ארץ" שאין לו נימוסים הרס אותם וגרם להם מראש להילחם על מקומם אבל גם להנמיך קומה. כמו עם הזירעונים והביציות, החזק מנצח!
זו עלילה על התחלות, על משפחה שהתפזרה ולא נשאר ממנה הרבה, שני אחים דוד ושאול שהגיעו די רחוק בזכות לימודים קשים והתמדה כי ידעו שזו הדרך היחידה לשרוד. השוני ביניהם הוא השוני בצורת ההסתכלות של החברה כולה. והנה פה דיאלוג ביניהם שמסביר על רגל אחת את כל התורה.
"כשאתה שואף למשהו בכל ליבך, ובכן, אתה שוכח הרבה דברים אחרים. כמו, למשל את המלה-"שחור" ,אה?". "אל תהיה טיפש, דוד: כל מלה בספרים האלה קובעים בצורה מדעית שאין אנשים נחותים".

מעבר להיבטים של "הם ואנחנו" זה ספר נפלא וכתוב טוב, חשוב לכל ישראלי, זה חלק מההיסטוריה שבנתה אותנו כעם. ואם אנחנו רצים להבין תהליכים חברתיים וגם לתקן אותם אז זו התחלה טובה בדרך. לא לשכוח שאנחנו עם אחד אבל גם בני אדם, כולנו אנשים וחייבים להתקדם הלאה ולהשאיר מאחורה תפיסות שלא מכבדות אותנו!

היום, בעידן של תקינות פוליטית, ספר בוטה שכזה לא היה עובר.
שווים ושווים יותר הוא הרומן הראשון של סמי מיכאל, שיצא ב-1976. סמי מיכאל עלה מבגדד, הוצא משם, אבל את עירק ובגדד לא ניתן להוציא ממנו.
ולענייננו. גלי העליה שהגיעו ארצה עם קום המדינה גרמו להקמת מעברות רבות. לאחת המעברות אשר בחיריה הסמוכה לתל אביב הגיעה משפחת אשר. האב התפורר די מהר, כפי שקרה במשפחות רבות בהן האב הסמכותי, היודע כל, הפך לאבק אדם. מי שלקח את העניינים לידיים, ולו רק משום שהגיע קודם לכן לארץ והיה נטול כל חלום ציוני, היה הבן הבכור שאול, אם כי זה בעיקר סיפורו של האח האמצעי דוד.
דוד היה כבן 17, הפסיק לימודיו בתיכון בעירק, הובא עם משפחתו למעברה, חווה את חוויותיו המיניות הראשונות עם שכנתו מדליין, המבוגרת ממנו בשנה. אבל גם זה לא הסיפור, כי אם סיפור של ה"שחורים" מול ה"ווז ווזים". לא צריך להתמם ולומר של היתה אפליה, שלא היה קיטוב ושהכל מאז חלף ועבר.
סמי מיכאל לא חוסך דבר מקוראיו והדברים נאמרים בבוטות שאין שני לה, מה שלא תמצאו אצל אלי עמיר, למשל, בן פזורתו וגילו. מיכאל מכה בקוראיו, מביא את האמת הבוטה והעירומה, השיא בחתונתו של דוד השחור עם מרגלית הווז ווזית, שבהתחלה הכל דבש ובסוף הרבה פחות.
כמו שרבים במדינה יודעים, כור ההיתוך האמיתי הוא הצבא. כך מוצאים השחורים והלבנים עצמם בזחל"ם אחד נלחמים בסיני, נפצעים ורק פה אין באמת הבדלים.
מיכאל אינו כותב אחיד. ספריו העוסקים בעירק משובחים יותר מאלה העוסקים בישראל, למשל ויקטוריה ואעידה. הספק שלפנינו מראה את כשרונו של הסופר לעתיד (התפרסם כשמיכאל היה בן 50).
זה לא הטוב בספריו ולא הטוב בספרים. אבל שווה, שווה יותר.

ספר חזק וחשוב.
ספרו הראשון של סמי מיכאל כתוב בוטה וגס, בדרך כלל במובן הטוב של המילים הללו.
מאידך הוא קצת פשטני מדי והמסרים החברתיים-עדתיים-ציוניים-ישראליים שלו, החשובים מאד כשלעצמם, קצת מפורשים מדי.
החוויה הכללית העולה מן הספר היא אגרוף בפרצוף של הקורא.
באת ליהנות מקריאה מענגת שתיקח אותך למקום אחר ולכמה שעות של הנאה מנותקת? שכח מזה.

"שוויון זכויות"- הדבר שכולנו שואפים שיהיה לכולנו, ללא קשר למוצא (בין היתר). הספר מראה איך היו הדברים אז, בשנים הראשונות של המדינה- במעברות עם עולי אשכנז ועולי ספרד והמזרח, היחס אליהם וההבדלים שאנחנו בעצמנו גרמנו. ספר מעניין.

לקרוא את הספר שוב ולהבין שעדיין יש בישראל שווים ושווים יותר בקרב קבוצות שונות בחברה