אני נמצאת בעיצומו של הספר.
כן, כן. לא סיימתי את קריאתו אבל אני מרגישה צורך עז לכתוב את דעתי עליו כבר ברגע זה
אני חושבת שזה בזבוז זמן וחסר פואנטה לכתוב ספר המשך לספריו המקסימים של א.א מילן.
ראשית כל, אני מאמינה שאם היה ברצונו של מילן עצמו לכתוב ספר המשך הוא היה עושה זאת ללא עזרתו של אחר.
לעניות דעתי הייתה החלטה מודעת מדוע לסיים את הסדרה דווקא בספר השני. עצם עזיבתו של כריסטופר את היער ואת חבריו והתחלתו של שלב אחר בחייו היא משמעותית. וספר ההמשך מבטל זאת בהינף יד, מכיוון שבספר זה כריסטופר חוזר ואז איזו משמעות יש לשיבתו של כריסטופר? להתבגרותו? לסוף החמוץ- מתוק של הספר השני?
יתרה מכך, מרגיש לי לאורך כל הספר שאין איזו מלאכת מחשבת מאחורי מעשיהן של הדמויות, שהן מתנהגות כך בשביל הספר ותו לא, כי זו דרך התנהגותן ולא כי ישנו מסר מאחורי מעשיהן.
קחו לדוגמא את חזרזיר הפחדן שעושה מעשה אמיץ. גם כאן הוא עושה מעשה גבורה כשהוא יורד בתוך דלי אל באר ישנה ומעופשת בכדי לאפשר גישה למים אבל בעוד שאצל מילן המעשה באמת מרגיש אמיץ ומפתיע, כאן הקורא מעביר את עינו במהרה על המאורעות ולא מרגיש צל צלו של רגש.
גם רצף האירועים הוא אינסופי ומבלבל, אין תחושה שהסיפור מתנהל על מי מנוחות, אלא אירוע רודף אירוע- מתנהלת תחרות איות ( כושלת ומטרתה אינה ברורה) לאחר מכן, בפרק הבא, ארנב מחליט לעשות מעשה הגיוני ולרשום טבלת אוכלוסין שיוצאת משליטה בעקבות מכריו הרבים. פרקים שלמים גדושים בשלל אירועים שמקשים לקורא לעקוב אחריהם ולחוש תחושת אמפתיה לדמויות. אינך מרגיש הזדהות עימן, רק רצון לבחון את המשכו, האם גם שאר הספר מתנהל במתכונת דומה? או שמא יגאל את ההתחלה המטרטרת והמדשדשת? ( אין זה נכון, ההמשך מצוי על פי התהום, וגורלו גרוע אף יותר!)
וכמובן, בל נשכח את הופעתה של דמות חדשה בשם לוטי הלוטרה שהיא נוקטת בגישות אלימות לא פעם, קפצנית המנגנת על מפוחית. מה הסיבה שבכלל נוספה לחבורה? אין כלל תכלית לדמותה.
כעת אני אעבור אל כריסטופר רובין, שגם דמותו לא חפה משגיאות.
אין זה כריסטופר רובין שאנחנו מכירים ומוקירים בכל ליבנו. אותו כריסטופר אהוב שמהווה דבק מקשר בין חברי היער לא פחות מפו הדוב עצמו.
כריסטופר חוזר מבית הספר והמקום אליו הוא הלך כבר אינו בגדר חידה, דבר שעוד מוריד מערכו של הספר הנוכחי.
הרי אחד מאלמנטים שיצרו את הקסם של הספר השני היה בעקבות לכתו של כריסטופר ואי הידיעה המדוייקת את מעשיו שם, הדברים נאמרו לנו רק במרומז, בעוד שכאן, בספר זה, אנחנו נחשפים אל מעשיו של כריסטופר בבית הספר ובמקום החדש שהשתכן בו לפרטי פרטים: מה למד? מה ראה?
המסתורין שאפף את הספר השני שכתב מילן התפוגג.
וכיצד ניתן לדון על ספר שקשור לפו הדוב ללא איזכורו של הדוב המפורסם? בספריו המקוריים של מילן פו הדוב הוגדר כדוב עם מוח קטן מאוד אך אף על פי כן, היו הופעתם של זיקי חוכמה, כגון רעיון הצלתו של חזרזיר על ידי שייט במטרייתו של כריסטופר רובין.
אבל כאן? פו הדוב באמת משרת את המימרה שנדבקה אליו! ולרעה!
גם שיריו של פו הדוב, המהומים, כדברי המתרגם, לוקים בחסר, אין בהם את החן המקסים של שיריו המקוריים של מילן, שלעיתים באמת הרגישו לי כשירים משכמם ומעלה.
גם ניסיונותיו של פו הדוב לומר דברים פקחים מעלים חרס, בעוד שבסיפור המקורי כשפו הדוב נשאל על ידי חזרזיר על שיריו, הוא משיבו משפט מצוין השווה שמירה באוסף ציטוטים הראויים לזכירה, כאן פו הדוב של בנדיקטוס עונה את התשובה הבאה, תשובה חסרת פשר, יופי ומהות:
״ המהומים, אתה חושב שהינה מגיע אחד והוא באמת רוצה לבוא אלא שפתאום הוא מחליט שהוא יבוא רק יותר מאוחר, ואולי אפילו אז לא. כמו שעושים אפצ׳י. ואז חזרזיר, הוא מגיע בפתאומיות ואתה צריך להיות מוכן בשבילו עם חתיכת נייר״
אפצ׳י? באמת, מר בנדקייט, ניסיונך לשים בפיו של פו הדוב מילים חכמות ועמוקות כביכול לא הועיל, אדרבא! זהו ניסיון עלוב!
בשורה התחתונה: אין כל חוט מקשר בין המאורעות, קורה דבר אחד ולאחר מכן אחר אבל הסיטואציות שעוברות מול הקורא לא גורמות לו לגחך, או להתפעל או להרהר ולחשוב לעומק על הנאמר או הנעשה. הם פשוטים עוברים להם ביעף, עוד אירוע.. עוד אמירה שכזאת או אחרת.. ללא תחושה שישנו עומק, שחשבו על הדברים שנכתבו, אלא נכתבו למען מטרה לא מוגדרת.
לא מורגשת כאן נשמה, אין לספר לב וזו עובדה חמורה מאוד, מכיוון שאחד הדברים שגורמים לספר להיות מוצלח ולתחושת אהדה כלפיו הוא ההרגשה שהספר נכתב מדם ליבו של הסופר, מקרביו.
וזו הסיבה שספרים רבים המנסים להתחקות אחר ספרים קלאסיים אינם צולחים את מטרתם, כי לא ניתן לסגל את התחושה הזאת, התחושה הפרטית והיחידה שכל סופר מרגיש כלפי ספרו, בעת כתיבתו. לכל ספר ישנה הנשמה הפרטית שלו ולא ניתן להעתיקה, כמה שהממשיך לא ינסה כמיטב יכולתו, תמיד יהיה דבר מה חסר.
ספרי פו הדוב המקוריים הם אינם רק ספרים שניתן לשייכם לקהל יעד צעיר, אלא הם אוניברסליים וכאן האוניברסליות נמחקת, נמוגה לה בערפל.
למעשה, אין לדעת אם גם הקהל הצעיר יצליח להפיק הנאה מן הקריאה.
נקודת האור היחידה בספר והדבר שגרם לי לרצות לקרוא אותו מלכתחילה היא המתרגמת, עטרה אופק, הלא היא בתו של אוריאל אופק, המתרגם האגדי שתרגם ספרי ילדים רבים וטובים. ואני חייבת לציין שתרגומה קולח ויפה והדבר היחיד המפיח חיים כלשהם בספר הזה..
אין לב, רק שלד. וגם הוא איננו איתן, אלא רצוץ ושבור.
