תמיד הייתה לי סטייה לנסות להרגיש כמו הגיבורים בספרים שקראתי.
כשהייתי בערך בת עשר,וקראתי את הסדרה 'השבעייה הסודית',אחרי כל ספר שסיימתי הייתי מבקשת לימונדה ועוגיות-הכיבוד הנצחי בפגישות הסופר סודיות-ומגניבות של החבורה.
אחרי כמה שנים טובות,קראתי את 'ללא גבולות' ופתאום מצאתי איזה קסם בפיתות,קפה בוץ ותמרים,וכל מה שאוכלים במדבר צחיח,כשמארחים אותך מוסלמים 'אסלים' באוהליהם וביקתותיהם,נותנים עצות מקוריות,מתבוננים בכלי הרכב המודרני-האופנוע-כמו על התגלות חוצונים,ומקטרים על...עלינו,על הישראלים.אה כן,ככה זה כשיש לך דרכון שבדי,אתה מסתיר את מוצאך,הופך לאיש העולם הגדול, ויוצא מאירופה לקרוע יבשות צחיחות בהן אין לך אוייבים,המרחק הוא היעד ,הקשיים - אתגר,ההרפתקאות הן כבר כמעט הזיה,ו..אין גבולות. :)

כשבבלי חוזר לישראל,ומחנה את האופנוע-הכוכב הגדול של הספר-בחצר ביתו שבגבעתיים,הוא מעיף מבט על מד הקילומטרים,מעדכן אותנו במה שהוא רואה,וגורם לי לקנא.

ספר מצויין מרתק וסוחף