הקטנה שלי עולה לכיתה א'.
חשבתי שאני לא עד כדי כך מתרגשת, אבל, הנה, כמעט שלוש לפנות בוקר ואני לא מצליחה לישון, מקלידה ביקורת אחרי המון זמן שלא כתבתי, ועוד בטלפון...

הקטנה שלי עולה לכיתה א' והיא עדיין כל כך קטנה. רק בת חמש וחצי הוקפצה לכיתה א'. כולה חדורת מוטיבציה, ונכונות ללמוד דברים חדשים. לא כמו לולה שבספר שחוששת לעלות לכיתה א' וחושבת שהיא יודעת מספיק. ובכל זאת היא אהבה מאוד את הספר. גם כי הוא הזכיר לה את קלריס בין האהוב של אותה סופרת, וגם כי ללולה יש אח גדול בבית הספר, ולקטנה שלי יש אחות הגדולה.

"גם אני קצת מפחדת מבית הספר", היא אמרה לי היום בפעם הראשונה, אחרי שקראנו בספר. "אני מתגעגעת לגן. גם לגננת, גם לחברים שנשארו בגן". אמרתי לה שברור, שכולם מפחדים. "גם הגדולים שהם כבר בני שש?" ברור, עניתי לה. כולם מפחדים. וגם מבוגרים מפחדים מדברים חדשים.
אמרתי לה את כל מה שמתבקש- שאני סומכת עליה שתצליח, שהיא חברותית ועם בטחון עצמי "וגם יצאתי נורא חכמה באיבחון" כמו שהיא טרחה לציין בצניעות אופיינית...

בבוקר בפגישה ראשונה עם המורה היא הייתה כל כך ביישנית שהדמעות טיפסו לי לגרון. יושבת צייתנית במקומה וממלאת משימות. לאן נעלמה הילדה הפרועה והכובשת שלי, זו שיש לה קיבולת שימחה אינסופית? כשיצאנו מהכיתה היא כבר החליפה כיפים עם המורה, והלכה בעצמה לומר שלום למנהלת. ובכל זאת, בכיתת סרדינים של 38 ילדים, כולם גדולים ממנה, היא נראתה לי כל כך קטנה פתאום.
האם צדקתי שאיפשרתי לה ללכת אחרי הלב שלה ולקפוץ כיתה? לאן היא ממהרת הקטנה הזו?

אני יודעת שקל לה במעברים חדשים, שהיא מבריקה וחברותית ומצחיקה. יש לי אפילו אישור פורמלי לזה. ובכל זאת אני יודעת שמחר בבוקר אני אבכה כשהיא תלבש את החולצה עם סמל בית הספר, ואבכה במהלך הטקס, ואחכ אבכה בבית. אולי היא לא תמצא את הכריך שלה? את המחדד?
את חוברת מפתח הקסם? את הספר "אני בהחלט קטנה מדי לבית ספר" שהיא לקחה לקריאת בוקר?

למה לקחת את הספר הזה דווקא? שאלתי אותה. "כי אולי אחרים מפחדים אז אני אוכל לספר להם על לולה שגם פחדה אבל הצליחה, וככה הם יתגברו".

הילדה שלי כבר לא בגן. היא תאחז בידי עם התיק הענקי על גבה, ונפסע לבית הספר. ואני אדאג איך היא תסתדר בהפסקות ובשיעורים. שרק לא יגרמו לה ללכת בתלם, שתמיד תשאר מיוחדת ויצירתית, יהלום שלא ניתן להתעלם ממנו. ובעיקר שלא תפסיק לצחוק את הצחוק המשוחרר והכובש שלה.
אוהבת אותך קטנה שלי, לכי תראי להם מי את!

אני בהחלט קטנה מדי לבית ספר - בכיכוב צ'רלי ולולה / כתבה ואיירה לורן צ'יילד

לולה יודעת הכל. היא אינה צריכה ללכת לבית הספר. ככה לפחות היא חושבת.
מזל שיש לה את צ'רלי - אחיה הגדול. מכיוון שהוא יודע איך עובד הראש של לולה.
הוא אומר לה בדיוק את הדברים הנכונים שגורמים לה להתגבר על הפחדים
ולצאת לדרך חדשה.
באופן כללי - היא מאד עסוקה ואין לה פנאי לבית ספר, היא ממש לא צריכה לספור יותר מעשר (חוץ מכאשר יש 11 פילים רעבים שמחכים לממתקים), לכתוב? - מי צריך לכתוב כשיש טלפון?
ואין סיכוי שהיא תסכים ללבוש את ה-חידה. (ללולה חוש אופנתי מפותח והיא נגד תלבושת
אחידה לכולם) .
ספר מומלץ מאד לילדים שהגיעו לגיל בית הספר ומביעים חששות והתנגדות לקראת הלא-נודע.