אהבה היא שד רע דביק משוגע ומאכזב.
זאת בלי ספק המסקנה שקפצה למוחי תוך כדי קריאת ספרו המקסים של 'מרקס (Marquez) קשישא'.
לסופר הדרום האמריקאי ברוך הכישרון המתאר עיירות שכוחות- אל ברחבי היבשת ישנה חיבה עמוקה לסיפורים ספק דמיוניים או דמוניים על משפחות של קריאולים (ספרדים שבאו לגור בארצות אמריקה הלטינית והתערבו בקשרי נישואין עם מקומיים/יות), על המעמדות השונים בחברה הדרום אמריקנית התלויה בצבע העור והמוצא, הלבנים במעמד העליון של ה"אצולה שלטת" כשגם ביניהם המושלים ואלו שנשלחו מספרד מטעם המלך או הכנסייה בדרגה גבוה יותר מהלבנים שכבר נולדו ביבשת אמריקה.
המעורבים "מסטיטוס" אינדיאנים עם לבנים נחשבים בערך לשכבת ביניים.
ובמעמד הנמוך יותר הם המולאטים נישואי תערובת בין לבנים לשחורים או שחורים למהדרין. אצל מרקס התיאור על המעמדות בסיפוריו
מקבל דגש מיוחד ומפורט כדי שהקורא לא יישאר מבולבל וידע בפני מי ומה הוא עומד.
בעל אהבה ושדים אחרים מתייחס מרקס באופן חד מבקר ונימה שאינה משתמעת לשני פנים
לכנסיה הקתולית ושליחיה, למעשה הוא מציג את הכנסייה ואת סמלה, מנזר לנשים וההגמון האזורי, כשליחיו של השטן עלי אדמות ולא של אלוהים.
הבורות, האמונות התפלות, טקסי גירוש שדים, ההתיימרות לשלוט בנפשות המאמינים ואלו שעובדי
אלילים ממש מעוררת רצון לצעוק חמס ולעצור בעד המזיקים הללו לנפש ולגוף. ועדיין אני מתייחסת
לנציגי הכנסייה בספרו של מרקס, אם שמתם לב.
ספור העלילה עוסקת באהבה בלתי אפשרית, אסורה, מפתיעה (האין היא תמיד כך בסיפורים?)
סוחפת, מלאת תשוקה והערצה של פרח כמורה כבר לא כל כך צעיר אבל מסור לתפקידו לבין ילדה
בת 12 (כן בדיוק, לוליטה הלטינית :) בת לעשירי העיר זוג שאינו אוהב אחד את השני או את בתם המשותפת כל אחד עסוק בעולמו הצר. הילדה מינקות גדלה בקרב המשרתים המולאטים במגוריהם
לומדת 3 שפות אפריקאיות ואת מנהגי הדת של החבר'ה עובדי האלילים ונוצרים הכל ביחד וכל אחד לחוד.
אנחנו יודעים שלאלים של עכו"ם לא מפריע עוד אל אחד לאוסף. זאת רק הכנסייה הקתולית-לטינית קנאית חשוכה ונבערת אליבא דמרקס שמחפשת ל"גרש שדים" גם מאנשים שננשכו על ידי כלב שוטה.
בקראי את הספור להנאתי נסחפתי לתוך העלילה והשפה הציורית תיאורית ונהדרת של ידידי גבריאל,
לא המלאך כמובן.
ההרגשה הייתה כל כך מעיקה: למה? שאלתי את עצמי, למה סובלים אוהבים בגלל דיעות קדומות , צרות אופקים, בורות ואנוכיות של הורים מולידים?
האין עוד אהבות כאלו ? האם לא קרו במציאות אי פעם מקרים של אהבה שהרים עמדו בדרכה וניצחו?

למה מצליח מרקס כל כך לרגש, לסחוף אותנו בדמיונו הפרוע, לשכנע אותנו שסיפורים
הזויים הם למעשה חלק ממציאות וכל סיפור אצלו זה ממש אמתי וקרה אי שם אי פעם.
למה כשבא לקורא לבכות מרוב צער מוצא את עצמו מגחך לפתע מתיאור הומוריסטי מלגלג בחן
באמצע הקטע הכי דרמטי?

בעצם את –אהבתי- אני מתארת , לכתיבה המשובחת של גרסיה מרקס ה"שד " המוכשר שיודע
איך, בכל כך מעט עמודים, ליצור עולם כל כך מלא חן ותשוקה וחושניות אפילה ואמונה וברבריות
ולעג ודמויות שרק במוחו הקודח אפשר למצוא?
שבויה בידי שד ומאוהבת, כבר אמרתי?

ספר נפלא. איכשהו זה ספר שנעלם לי מן "הרדאר" ובמקרה, בשיטוט תקופתי בספרייה ראיתי אותו, קראתי את הכתוב על הדף האחורי ואמרתי לעצמי - שווה. ואכן, כמו בספרים אחרם שלו - הוא מלהטט בתיאורים פנטסטיים משולבים בפולקלור עממי המעוגנים בהיסטוריה של ארצו. דמותו של אבי הילדה המרקיז דה קסלדוארו "...איש קודר היה, חמוץ פנים, חיוור כשושן מפני שהעטלפים הקיזו את דמו בשנתו..." אשתו, השנואה עליו ברנרדה קבררה "...לפנים היתה מסטיסה פראית..מפתה, אוהבת בצע, מתהוללת ובעלת תאווה שהייתה יכולה להשביע קסרקטין שלם...".בתם סירוה מריה שגדלה יחד עם כל העבדים בחצר ואשר שלטה בכל שפות העבדים, שפות החיות ואשר הסיפר כולו מתחיל ברגע בו היא ננשכת ע"י כלב מוכה כלבת בשוק. או אז אנחנו מתוודעים להגמון, לאיש סודו קאיטנו שאמור היה להוציא מהילדה את השד שנכנס אליה ועוד ועוד. כאשר היה המרקיז עוד צעיר הוא התאהב באחת החוסות של בית המשוגעים השכן. כנגד הטענה של אביו שהיא משוגעת אמר לו המרקיז הבן: "שום משוגע אינו משוגע אם מקבלים את ההגיון שלו". תאור החיים במנזר סנטה קלרה ביתן של "הקבורות בעודן בחיים".
ספר נפלא-כבר אמרתי.

אפתח ואומר שסיימתי עוד מסע בארצותיו של מרקס, והוא היה קשה לי מהאחרים.
מרקס מיומן היטב בלעורר בקוראיו סערת רגשות כשהוא ללוקח אותנו לטיול על התהום, שם מסתבר מתרחשים כל הדברים המעניינים.
מקננת בי התחושה שהפעם הוא לא חס על קוראיו ודחף אותם לתהום ריגשית ומנטלית.
לא קל להזדהות עם גיבורי הסיפור, אך זה קורה ונוצרת אמפתיה לאותה אומללה שנקברה חיה במנזר וגם הגיבורה וגם הקורא המיוסר זוכים למישהו שמעניק לה ימים ספורים של חן חסד ורחמים בעלילה.
בדיוק בשלב הזה מרקס בוחר להתאכזר אליה שוב , ולי כקוראת היה קשה להתמודד עם זה שוב.

להבדיל מיצירותיו שכבר הספקתי לחוות, כאן אלוהים לא נוכח. מה שכן הקורא מוצא עצמו בארץ חשוכה, אכולה בורות ושנאת חינם.
ועתירה בדמויות שקברו גם את אלוהים במנזר ומכוננים שלטון אימים של האינקוויזיציה הצד,מענה וקורא להשמדתו של כל מי שחושב נראה ומביט על החיים בצורה שונה ממנו.
הדמויות המוארות והנאורות כאן בודדות ומוחלשות, ואן בכוחן יותר מלגרד עד זוב דם את קירותיו של אותו ממסד אימים כדי להציל את אותה גיבורה אומללה שהוקרבה כנראה כבר בלידתה על מזבח השנאה לאחר.

מסע לא פשוט. מומלץ? למי שמיטיב להתבונן בתהום ולהתמודד עם המראה שהיא מציבה לכולנו.

בספר קטן מריר/מתוק זה עמוד שדרה של העלילה היא הבדידות הקיומית של כל אחד מאיתנו ולא האהבה.
סיירה מריה נזנחה ע"י הוריה לטיפולם של העבדים בבית, וכך עד סוף חייה נשארת לא מובנת לחברה שאליה היא משתייכת, מרגישה קרבה רק במטבח תוך כדי עבודות בזויות בין אנשים שאף אחד לא טורח להתייחס אליהם.
רופא יהודי שבורח מאינקוויזיציה, נאבק על זכותו לא להאמין.
וכך כל אחד מהם כמו פלנטה בודדה סובב אחד סביב השני בלי לגעת באמת אף פעם, ספר שמלא במפגשים קסומים אך לא ממומשים עד כאב.

ספר לסייסטה ארוכה מלאת הרהורים.

דרום אמריקה יבשת מרתקת.
גבריאל גרסיה מרקס סופר בחסד.
אחד הסופרים הראויים לפרס נובל לספרות - כתיבה וירטואוזית.
יש לו מתחרים-אפילו בין הסופרים הישראלים הידועים.
כאלו המנסים לחקות את כתיבתו.
אבל שום חיקוי אינו מתקרב למקור.
הספר הזה המערב אמת ופנטזיה-בדרום אמריקה זה טבעי.
החיים והדמיון חיים נפלא ובהרמוניה.
האגדה היא חלק מהמציאות.
הדת הקתולית גם היא מוסיפה תבלין בעל ניחוח חידתי
פנטסטי-מומלץ מאד לקריאה בידיעה שהסופר אינו ממציא הוא מצלם כביכול תרבות.
כוחו ביכולת הניסוח. מצליח לא לקלקל את היופי והחידתיות.
ממליץ ליקרא לבד בלי פרשנויות-חוות הדעת שכתבתי תסייע לקורא להיכנס לאווירה

זה מארקס הטוב.

האיש שברגע שהוא כותב הוא לא שייך יותר למאה העשרים אלא הופך להיות חלק מעולם שהוא חצי דמיון וחצי מציאות כדרכם של האינדיאנים, אפריקנים, קריאולים שאיכלסו לפני 200 שנה את ארצות דרום אמריקה.

לא, הוא לא נאיבי לגמרי, הוא בהחלט בא חשבון עם הכנסיה והדת בכלל, ועם בעלי הממון למיניהם שסחרו באנשים ש"צדו" באפריקה והפכו אותם לעבדים נחותים. באותה הזדמנות הוא לועג לדעות הקדומות שכולם האמינו בהם כולל ראשי הכנסיה, אמונה בשדים ורוחות שהכנסיה טיפחה לתועלתה. מי שראה בזה שטויות נחשב לכופר וסוטה.

לספר הוא קיבל השראה כשנשלח לסקר כעיתונאי בסוף שנות הארבעים הריסת קפלה שבמרתפיה היו קברים של הגמונים ונזירות בכירות וגם מרקיזים ומשפחותיהם. הוחלט על העברת העצמות למקום חדש. בין הקברים היה אחד שהתגלה בו אשד של שיער אדום שהיה שייך לפי העצמות לילדה בת 12, מכאן הוא פיתח בכח דמיונו סיפור שלם שיש בו כאמור אהבה ועוד שדים. חלום ומציאות שאין להפריד ביניהם.

ואאו , ספר מדהים כתיבה למופת , על תקופה שחורה (והיו דברים מעולם) . למרות התוכן הקשה של הסיפור
, אי אפשר להניח את הספר בצד לפני שמסימים אותו ואולי לא הנחתי בצד בציפיה לסוף טוב.

אחד הספרים היפים שקראתי, מארקס הוא מהסופרים האהובים עליי, למרות שלא את כל יצירותיו אהבתי. את זו אהבתי במיוחד, ולכן, אני מוכרת אותו ב25 שקלים (יש לי שני עותקים) למרות שאחרים מוכרים אותו בפחות.

כל מי שלא מכיר את הסופר זה ספר מצויין על מנת לערוך איתו הכרות (הוא זוכה פרס נובל לספרות..ששש אל תגלו לאף אחד).
מי שמכיר את הסופר אז לפניו אחת מיציורותיו הטובות יותר.
רומן כמו שמארקס יודע לכתוב