ביקורת ספרותית על המוות והפינגווין מאת אנדריי קורקוב
ספר מעולה

---

(עשיתי 'העתק-הדבק' לתגובה על הספר ששלחתי לפני כשנתיים לאתר e-mago)

סיימתי זה עתה את הקריאה...

... והחיוך האידיוטי מסרב לפנות את מקומו לדיון כבד ראש במשמעויות ספרותיות ופערי תרבות. אך פטור בלא כלום אי אפשר, ובשליפה מן המותן אסתכן ואומר כי מימי לא קראתי אנטי-דרמת מתח פוליטית כה מענגת ושנונה.

ספר רווי אירוניה והומניות, ההופכים אותו בעיני לעל מקומי ועל זמני, גם אם הוא נטוע היטב בשני המימדים.
גן החיות האנושי כבר מזמן לא זכה לייצוג ספרותי כל כך מדוייק ונשכני.

ועוד שתי הערות, האחת על המוות, השנייה על הפינגווין:

על המוות: ובכן, קורקוב מבהיר באופן חד משמעי כי המוות בשטחי ברית המועצות לשעבר אינו מחוסר עבודה גם בימי פוסט אלו, הוא רק עבר הפרטה.

ובאשר לפינגווין, האנושי כל כך: יותר מכל הוא הזכיר לי את ספרה של איליין מורגן, "צלקות האבולוצייה", המעלה על נס את תאוריית האדם האקוואטי. ואכן, כמו ברבים מרגעי האנטי-קליימקס השזורים ברצף העלילתי, דווקא כאן נאמרים הדברים המפורשים ביותר (עמ´ 182):

"אכן, חשב, הפינגווין ללא ספק קרוב הרבה יותר לאדם מאשר לכלב או לכבשה... שניהם בעלי חיים זקופי קומה שמהלכים על שתיים, ולא על ארבע..." וישנו גם הבדל פעוט, לכאורה: "נדמה לי שאפילו אבותיהם של הפינגווינים, להבדיל מאבותיהם של בני האדם, הלכו על שתיים."

דומני שרק סיומו של הספר מבהיר את מלוא משמעותו של משפט אגבי, לכאורה, זה. ואגב סיום - מומלץ לקרוא בישיבה על כיסא מעץ מלא. ליתר ביטחון...

» ביקורות נוספות של גידוש
» ביקורות נוספות על המוות והפינגווין