הזיכרון שאנו נושאים אתנו
דור תכנן מעל לשנתיים את השתלמות העמיתים שלו בלונדון, למשך שנה או שנתיים. הוא היה אמור לצאת בסוף החודש עם משפחתו, אך בפתאומיות, בהחלטה מהירה, מהערב לבוקר למחרת, הוא קיבל החלטה: יוצאים מיד, כי אולי ביום שבת לא נוכל עוד לטוס, וזה לא מסתדר עם המחויבויות לעמיתים שלו.
הגענו רעייתי ואני מוקדם בבוקר לסייע ולארוז את כל הציוד – משהו כמו שמונה מזוודות. באוויר ריחפה תחושה של לחץ, החשש שלא נספיק למועד הטיסה...
בלילה הקודם התקשיתי לישון, מחשבות טרדו את מנוחתי, ובין לבין קראתי בספרו של אשכול נבו, הלילה הארוך ביותר. בסיפור הראשון מתוך קובץ סיפוריו, זמרת ישראלית המתגוררת בלונדון הגיעה להופעה בארץ, וכעת כשהיא מנסה לחזור, מתחיל סבב לחימה עם איראן והשמיים נסגרים. היא מצטרפת לנוסעי יאכטה זעירה הנושאת את השם הבומבסטי אקסודוס, ומנסה בעזרתה להגיע לקפריסין. יש בכך הקבלה מסוימת לצעד של דור, שמנסה להימנע מלהיתקע בארץ – אסוציאציה לחרדה.
בלילה ההוא חשבתי על אימי, על האקסודוס שלה, ובלילה הגדול שלה שבו הצליחה להגיע לארץ בספינת מעפילים, ולשבור בכך את המצור הבריטי על חופי הארץ... מאז ועד סוף חייה היא הגדירה את תכלית חייה: "אני מעפילה וחלוצה"... וכעת, נסיבות חייו של אחד מנכדיה מובילות אותו לכיוון ההפוך (והוא כמובן יחזור).
הסיפור השלישי, "קופסה כחולה", הוא המכמיר מכולם. הוא מספר על הילה, אחות שכולה שאיבדה את אחיה במלחמה הנוכחית. משפחתה קיבלה קופסה כחולה, אותה היא נושאת עימה בלילה אחד ארוך שבו היא מבקשת לפתוח אותה. היא פוגשת באקראי אדם שיחד איתו תצא למסע לילי בעקבות זיכרונות אחיה ובעקבות הטראומה הישראלית. נשיאת הארגז הזה היא דימוי נפלא ונורא למקבילה הנשית והמודרנית של סיזיפוס, הנושא את האבן שלו כגזרת גורל. בספרו של נבו, האבל והטראומה עוסקים במעגל השני – הורים, אחים ובנות זוג – שאנחנו לא תמיד נחשפים לכאבם.
במהלך הסיפור ובסיומו הרגשתי מועקה עצומה, ולא רק בגלל הסיפור עצמו, אלא בגלל מחשבה עמומה שאני מכיר סיפור דומה על ארגז שמכיל את חפציו של חייל שנפל, כזיכרון נוכח וכואב למה שהיו יכולים להיות הנופל ובת זוגו, אילו הדבר לא היה קורה... חשבתי ולא מצאתי תשובה, ולפתע, כמו בסיפור ישן ומודחק מלפני שנים רבות, נזכרתי.
זמן לא רב לאחר מלחמת יום הכיפורים, התגוררנו מספר סטודנטים בדירה אחת. בחדר הארונות נשארו חפצים של הדיירים הקודמים, ובמרכזו הייתה תיבה חתומה (אני אפילו לא זוכר את צבעה). אמרו שהיא שייכת לבעל הדירה הקודם, צעיר שיצא למלחמה ונהרג באחד מהקרבות האכזריים בתעלה. רעייתו הצעירה לא יכלה לשאת את הכאב וטסה לזמן ממושך ללונדון. הארגזים האלה, חשבתי אז והיום, הם המזבח הנייד שלנו, עליו הוקרב הקורבן, ואנחנו נושאים אותו איתנו כל חיינו באופן מטאפורי.
הספר של אשכול נבו, כמו ספריו האחרים, מנסה לפענח את הישראליות בהצלחה. כמו בספרו נוילנד, הוא משלב בו יסודות היסטוריים, נופים עמוסי היסטוריה ישראלית (הגליל), ואירועים הנרמזים בספר לצד עכשוויות – הטראומה הישראלית. הוא עושה זאת בכתיבה קולחת ובעלילה מרתקת, בסיפורים השזורים זה בזה, כפי שחיינו קשורים בסיפורים שונים.
האם זה נכון להוציא ספר בעת שבה הזיכרונות של כולנו עודם לא מעובדים? זה לא רק נכון, זה הכרחי, כדי לעבד את הטראומה הקולקטיבית והאישית של כל אחד מאיתנו. האם זה נכון לקרוא לספר הזה "נפלא"? אני חושב שכן, משום שהוא נוגע בצורה רגישה ואמפתית בנקודות הכואבות ללא נשוא של חיינו.