הספר האדום של יונג בעריכת רות נצר הוא ניסיון נועז להיכנס אל תוך לב החושך של יונג, אל המקום שבו הפסיכולוגיה מפסיקה להיות מדע והופכת להיות מסע מסוכן בנבכי הנפש. נצר מתמסרת לחלוטין לספר האדום, אולי יותר מדי, כאילו היא עצמה נלכדה בתוך המיתוס היונגיאני ואינה מסוגלת עוד להבחין בין פרשנות לבין הזדהות. היא כותבת בהתלהבות כמעט דתית, ולעיתים נדמה שההתלהבות הזו מטשטשת את הגבול בין הבנה לבין הערצה.
הספר מציג את יונג כמי שנכנס מרצון לשיגעון מבוקר, אך נצר מתארת את המסע הזה כאילו היה התגלות נבואית ולא תהליך נפשי מורכב. היא נוטה להפוך כל דימוי למסר, כל חזיון לאמת, כל דמות פנימית לכוח קוסמי. זה מעניק לטקסט עוצמה, אבל גם יוצר תחושה שהפרשנות אינה מאפשרת לקורא לנשום. אין מרווח לספק, אין מרווח לקריאה אחרת — הכול חייב להתיישר עם המיתוס.
נצר מתעקשת לראות בספר האדום את לב־ליבה של הפסיכולוגיה היונגיאנית, אך בכך היא גם מגזימה. הספר האדום הוא מסמך אישי, פרטי, לעיתים מבולבל, ולעיתים אפילו ילדותי. נצר מסרבת להכיר בכך. היא הופכת כל קו וכל ציור למפתח מיסטי, כאילו יונג כתב את הספר מתוך ידיעה שהוא יפורש יום אחד כטקסט קאנוני. זהו מהלך פרשני שמעניק לספר חשיבות עצומה, אך גם מעוות את אופיו המקורי.
הכתיבה של נצר עשירה, אך גם כבדה. היא נוטה להעמיס שכבות על שכבות של פרשנות, עד שהקורא כמעט טובע. יש רגעים שבהם נדמה שהספר אינו עוסק ביונג אלא בנצר עצמה — בתשוקתה למיתוס, בצורך שלה להפוך את הדימוי לאמת מוחלטת. יונג הופך לדמות משנית בתוך הפרשנות, והספר האדום הופך לכלי שמשרת את עולמה של נצר יותר משהוא משרת את הבנתו של יונג.
עם זאת, אי אפשר להתעלם מהעוצמה של הספר. נצר מצליחה להחזיר את הספר האדום אל מרכז השיח, להראות שהוא אינו רק מסמך פסיכולוגי אלא יצירה ספרותית־מיתית אדירה. היא כותבת מתוך אומץ, מתוך התמסרות, מתוך נכונות להיכנס למקומות שרוב החוקרים מעדיפים להימנע מהם. היא אינה מפחדת מהחומר המסוכן, מהדימויים האלימים, מהשפה המיסטית. היא נכנסת אל תוך האדום — אל תוך הדם, האש, הסכנה — ומבקשת מהקורא להצטרף אליה.
אבל זהו מסע שאינו מתאים לכל אחד. מי שמחפש פרשנות מאוזנת, ביקורתית, זהירה — לא ימצא אותה כאן. אדום הוא ספר שמבקש לשרוף את הגדרות, לא לשמר אותן. הוא מציע קריאה טוטאלית, כמעט פולחנית, של הספר האדום. זהו ספר מרתק, מסוכן, לעיתים מוגזם, ולעיתים מדויק להכאיב. הוא אינו מאפשר אדישות — וזה אולי כוחו הגדול ביותר.
מי שנכנס אליו צריך לדעת שהוא נכנס למסע שאין בו מעקה.










