בשנה האחרונה הגיעו הביתה כמה ספרי פנטזיה חדשים. רובם של ברנדון סנדרסון, והאחד הזה, של לי ברדוגו.
את כולם קראו הילדים, כולם יושבים בבית על המדפים ומחכים לי שאגיע אליהם.
לסנדרסון אני לא מגיעה כי קצת מיציתי את סנדרסון.
אני מספרת לעצמי שעוד אחזור אליו, אבל ככל שעובר הזמן - גדל הספק שלי שזה עוד יקרה. הוא בורא עולמות עשירים ומפורטים, הוא טווה עלילות עתירות אקשן וטוויסטים, יש לו חוש הומור וכתיבה קלילה אבל הדמויות שלו, אוי הדמויות. פיסות הנייר הדקיקות האלה שחייבות, לצערו של סנדרסון, לשאת את כל עושר רעיונות הפנטזיה על גבן הצנום, צנום מדי. הן משעממות אותי, הדמויות שלו. וכמה כבר אפשר לקרוא על קסמים וכוחות וטוויסטים כשאין חיבור רגשי לדמויות? שאלה של טעם, אני מניחה. אבל אני כבר קצת מיציתי.
את לי ברדוגו לעומת זאת לא קראתי מהסיבה ההפוכה: שמרתי אותו כמו שישיית מים וחבילת קרקרים בממ"ד, לשעת חירום. מתישהו אני אזדקק לספר טוב, מתישהו לא יהיה לי מה לקרוא, מתישהו הוא יהיה בדיוק הספר הנכון בזמן הנכון…
רק שבסוף לא התאפקתי וקראתי אותו למרות שלא ממש היתה שעת חירום. פשוט… סתם. התחשק לי.
זה היה יכול להיות ספר בלש. ספר כזה שמתרחש בעולם של גברים לבנים עשירים, פריווילגים ונצלנים שלומדים באוניברסיטאות נחשבות ומשתייכים לאחוות פריוויליגיות. גברים שחושבים שהכל מגיע להם, ומשתמשים בכוח ובכסף שלהם כדי לצבור עוד ועוד כוח וכסף.
ואז מתרחש רצח, הנרצחת היא כמובן ההפך הגמור: בחורה עניה, משולי החברה. כולם רוצים רק לטאטא את זה מתחת השטיח חוץ מהגיבורה, הבלשית החובבת, שגם היא ההפך הגמור, כלומר בחורה צעירה, לא לבנה, עניה, מוחלשת, שמתעקשת לא להניח אבן על אבן ולהביא צדק לקורבן הרצח.
קראתי לאחרונה כמה וכמה ספרים בסגנון הזה, פחות או יותר, ונהייתי קצת צינית כלפי ספרים שנוטפים מסרים חברתיים יפים-צודקים-נכונים שכאלה.
לא שיש משהו רע במסרים כאלה כמו שהם קצת מובנים מאליהם, קצת מדי מאותתים לקורא שאנחנו לא סתם ספר אלא ספר עם מסרים חברתיים חשובים ונכונים.
והם גם נוטים להיות קצת חד ממדיים, קצת קיצוניים, נמנעים מתמונה מורכבת שעלולה לפגוע במסר הנכון-יפה-צודק.
אבל לברדוגו אני סולחת על הכל.
ברדוגו עטפה את הסיפור הזה בפנטזיה מכל הכיוונים. פנטזיה אפלה, דוחה-ומושכת.
ברדוגו גם יודעת לספר סיפור. היא הולכת קדימה ואחורה בזמן, חושפת את הסיפור של ההווה ואת סיפור העבר של הדמויות הראשיות במקביל.
היא יוצרת דמויות נוגעות ללב, דמויות פגומות שמנסות, לפעמים בהצלחה ולפעמים פחות, להתעלות מעל נסיבות חייהן. דמויות שלקורא באמת אכפת מהן ומגורלן.
האם המסרים החברתיים שלה שקופים מאוד, האם הדימויים הפנטסטיים שהיא משתמשת בהם, כמו ניתוח של הומלס עני לצורך טקס קסום מפוקפק או שיקוי קסום שגורם לשותים אותו לרצות לשרת (את העשירים והפריווילגים כמובן, אלא את מי) שקופים וניכרים מאוד לעין? כן.
אבל זה אף פעם לא בא על חשבון העלילה.
ברדוגו באה לספר סיפור לפני הכל, המסרים הם על הדרך, ולספר סיפור היא יודעת ועושה את זה נהדר.
אם קראתם את הספרים הקודמים של ברדוגו שתורגמו לעברית, קחו בחשבון שזה ספר אפל וקשה יותר מהם ויש בו קטעים קשים לעיכול. אבל אם אהבתם את הכתיבה ואת הדמויות שלה - סיכוי טוב שתאהבו גם את הספר הזה.
