הטוב, הרע, המכוער והמוזר:

מאז שהייתי ילדה פעוטה עד מאוד תמיד נמשכתי אל עבר הלא שגרתי- המוזר. בגיל שלוש דמויות הסרטים האהובות אליי היו גולום מ-"שר הטבעות" (יצור רכרוכי המחזיק בידו טבעת מכושפת אשר כולם תאווים לה) וג'רג'ר בינקס מ-"מלחמת הכוכבים" (יצור ורוד בעל אוזניים ארוכות החי עמוק במים אך גם יכול לצאת ליבשה. הוא יצור מוזר ודיבורו לא מובן). היה משהו במוזרות של הדמויות הללו שמשך אותי אליו. בגיל שלוש לא ידעתי להבין מה היה אותו הדבר אך היום יכולה אני לשער שזו הייתה תערובת של הרגשת הזדהות עם הדמויות (בילדותי ואף עדיין היום פעמים רבות אני מרגישה כמוזרה) ותחושה שהדמויות האלו הן מיוחדות ומעניינות.

דבר נוסף שמשך אותי מגיל צעיר היה כול שנחשב ל-"מכוער". בבית אימי היו מצויים שני ספרי עיון של הסופר הנפלא אומברטו אקו - "תולדות היופי" ו-"תולדות הכיעור". שניהם היו מצויים בשירותים (היה לנו בבית מנהג להשאיר כמה ספרים על מדף בשירותים שנוכל לעיין בהם בשעה שאנחנו עושים את צרכינו). עיינתי בשניהם רבות (גם מחוץ לבית השימוש =)) אך תמיד "תולדות הכיעור" היה החביב עליי מבין השניים. משהו במפלצות המצוירות בו, במרחצי הדמים המצוירים בו, ביצורים המכוערים שהיו בו מאוד עניין אותי. ככל שבגרתי התעניינתי יותר בלהבין מדוע דבר נחשב למכוער ומהו בעצם כיעור, האם יש דבר המכוער באופן אבייקטיבי?

בנוסף לכול אלה מגיל צעיר יש לי עניין מאוד גדול בכול הקשור לפשעים אך בפרט ברציחות. לא מתוך רצון לרצוח אף אחד (מי שמכיר אותי בחיי האמיתיים יודע שאיני מסוגלת לפגוע בזבוב, לא רק כפתגם) אלא בפסיכולוגיה הנמצאת מאחורי רצח: מה גורם לאדם לרצוח? אני נוהגת להקשיב מדי שבוע להסכת נהדר בשם "בואי נדבר רצח" שאותו יוצרות שתי בחורות מקסימות. הן מעלות מדי שבוע פרק שבו הן מדברות על מקרה של רצח או פשע אמיתי ומתעסקות הרבה גם בפסיכולוגיה מאחורי הרצח (ההסכת מומלץ בחום!!!)

כול אלה הביאו לכך שברגע שקראתי את התקציר בכריכה האחורית של "הנחש" (שדרך אגב אני ממליצה שלא לקרוא לפני קריאת הספר) מיד התחלתי לקרוא אותו. חשבתי שהוא יהיה הספר המדויק ביותר בשבילי והוא אכן היה. הספר מסופר מנקודת מבטו של בעל חנות בולים אשר הוא אדם מוזר עד מאוד. יום אחד הוא מחליט להצטרף לקבוצת מקהלה שם הוא פוגש בחורה צעירה לה הוא קורא מרים (זה אינו שמה האמיתי אלא שם שהמציא לה). בין השניים מתפתח רומן אך עד מהרה צצות בעיות. המספר הוא אדם קנאי וחושב ללא הרף כי מרים בוגדת בו עם בחורים אחרים (שאת חלקם הוא אף בודה).

העלילה אינה העיקר בספר והיא מתקדמת באיטיות רבה. הספר מתמקד בעיקר במחשבותיו של המספר ובתאוריות אותן הוא ממציא. דוגמה אחת לתאוריה שהוא המציא היא כי הוא יכול לשיר במחשבה (לא במובן של לזמזם לעצמו שיר או לזכור את לחנו של שיר אלא ממש לשיר!) דוגמה נוספת היא תאוריה שהוא יכול לעוף. כול אלה ועוד דברים רבים אחרים הופכים את "הנחש" לספר מוזר ביותר. אני, כפי שכבר כתבתי, מאוהדי ה-"מוזר". בעייני הספר הזה נפלא אך אני בטוחה שהוא אינו מתאים לכול אחד. במיוחד לא לבעלי לב חלש.

מתוך הבלוג של פרופ' עמיה ליבליך באתר "פסיכולוגיה עברית":

.......הספר כתוב בגוף ראשון, וכשהוא בא לספר אל יחסי המין בין הגיבור ואהובתו, הוא משתמש במטפורה של קומפוזיציה מוסיקאלית. כך, הוא מספר על ואריאציות שאינן אילתורים: "מוטב אפוא לעשות שימוש בתבניות. הנה דוגמה: ויואצ'ה, גראוה, אלגרו – אדאג'ו, אלגרו – ויואצ'ה, אלגרו, פסטורלה. זו תבנית מהסוג הקלסי שלקחתי מן הקונצ'רטו גרוסו מס' 8 בסול מינור, שחיבר ארכאנג'לו קורלי לכבוד "ליל חג המולד"...

להמשך קריאה: http://www.hebpsy.net/blog_post.asp?id=93

קריאה מהנה!!