מאוד נהנתי ואקרא שוב. נקרא בפעימה אחת, פרוזה שעברה אצלי כמו קומיקס אפילו.
כאב של גבר גרוש אלמן שמתפרץ בצורה אפלה, התחברתי מאוד

העלילה מושכת אבל כמות בלבולי המוח הכניעה אותי. כל ההתפלפלות הצרפתית הזאת לא נותנת להנות ופרשתי בעמוד 150

כתיבה זורמת מאוד נכנסים תוך עמוד לסיפור.
הסיפורים על נשים בצורה חושפת לא מתחבאת רצון עז לגעת ברפש האדם והרגשתי את הכנות.
מאוד אהבתי את שני הסיפורים הראשונים פחות את ההמשך אבל הבנתי את הקשר, לא בטוח שזה היה נחוץ.

לא התחברתי. המון ביקורות מהללות את מורקמי אז רציתי לקרוא ולאהוב אבל זה לא קרה. ההתחלה היתה איטית ולא הקליק מהר. באזור עמוד 150 כן נכנסתי לזה. חיכיתי ככ שהכל יתחבר ותהיה משמעות לכל הטירלול בעלילה אבל זה לא קרה. הספר נסגר בלי סיפוק מבחינתי.

חבר של ברני ממש אהב, ככה הוא כותב: ספר מצויין, מטורף שהוא כתב את זה ב57, וחשב על זה, זה ספר כמעט נבואי

מדהים קולח כתוב למופת. ממש מותח ומרגש

התחיל מאוד חזק. הכאב מסופר בבהירות עצומה נהנתי מסערת הרגשות אבל זה לא התפתח למשהו מעבר לאמצע הספר לצערי. עדיין, כתוב טוב ושווה את הזמן

היה אפשר להעביר את המסר ב20 עמוד... בלי עלילה משעמם

סיפור מדהים, כתיבה נהדרת, סצנות חזקות מאוד. פשוט יצירת מופת. המתח נשמר ממש עד הסוף היה תענוג