בר קופרשטיין והוריו מתארים ביחד את מה שעברו משמחת תורה 2023 ועד שמחת תורה 2025.
ממסיבת הנובה, מהישמע הצבע האדום, הצלת מבלים, ניסיון בריחה והסתתרות בקרקע, החטיפה לעזה וההישרדות.
738 ימים של פחד ואימה, מה שעבר על בר שם ועל הוריו פה.
באמצעות ספרו מתגלה בחור מקסים, שדואג קודם כל לזולת עם זה משפחתו או המבלים במסיבה או החטופים שאיתו.
בר מספר על הדירות ועל המנהרות, על ההתעללות שעבר יחד עם החטופים והוריו מספרים מה עבר עליהם עד שקיבלו אותו חזרה.
ספר מרגש של עוד שורד שבי שלא ישאיר עין יבשה.
מומלץ בחום.
ספר חובה בכל בית.

אביבה סיגל, את אשה מקסימה ומופלאה, מעוררת השראה.
עוד מסמך מרתק על שבי, על ההתמודדות עם ומול המחבלים, הדאגה והחמלה לקית' וליתר החטופים והחטופות שהיו איתה לא מובנת מאליה.
לקרוא על האכזריות של חלאות המין האנושי האלו לא נתפסים, אין גבול לרוע.
עם כל מה שעברה בשבי היא לא הפסיקה לדאוג לקית' ולכל מי שהיה איתה ומתארת אופן רהוט וחודר ללב את מה שהם עברו מרגע החטיפה, הדירות והמנהרות עד החבריה לצלב האדום ולחיילי צה"ל וכל הצוות המדהים שהמתין להם בארץ.
ספר חובה נוסף שראוי שיהיה בכל בית.

תודה אלקנה, תודה על עוד מסמך חשוב ומרתק, תודה עליך ולך שלא חשבת רק על עצמך אלא נשארת ועזרת לחלץ מבלים וכך הצלת את חייהם.
המילה, שטן, כתובה כל הרבה פעמים בספר וכי כל כך מתאימה ונכונה לחלאות המין האנושי האלו, אין גבול לרוע ולאכזריות.
אלקנה מתאר את רגעי השמחה והאושר במסיבה עד לדקה שבה הכל התחיל ובה השתנו חייו, מאדם חופשי לחטוף מבן, בעל ואבא לשבוי שמתאכזרים אליו רק כי הם יכולים.
מתאר את תלאות השבי, האינטרקציה עם השובים ויתר החטופים, הגעגועים למשפחתו עד לסוף המרגש שבו הוא החטוף האחרון כיבה את האור במנהרה ושב לפגוש את רבקה אהובתו, ראם בנו ואימו המדהימה, רוחמה.
ספר חובה נוסף בכל בית, במיוחד לכל אלה שמנסים להכחיש את השבעה באוקטובר, לכל המסרבים ונמענים מלקחת אחריות ובורחים מוועדת חקירה ממלכתית.
מאחלת לו וליתר החטופים והחטופות ששבו, שיקום קל וחיים טובים מלאים ברגעי אושר, מגיע לכם/ן.

יהי זכרך ברוך רוני אשל ז"ל הי"ד.
הדמעות מתחילות לזלוג מהשורות הראשונות, הידיעה שהסוף ידוע מראש מכאיבה כל כך.
בנוסף לכאב יש תסכול עמוק שקוראים את העדות של עמית ירושלמי, איך? למה לא הקשיבו לה? להן?
האתוס הצבאי מתנפץ לרסיסים, חיי אדם רבים כל כך היו יכולים להינצל אם רק היו מקשיבים.
איל, אבא של רוני, מתחיל את הסיפור באותו הבוקר שבו כולנו קמנו לאזעקות, לשידורים, לתמונות ולסרטונים ולא העלנו / קלטנו כמה נורא זה הולך להיות.
בהמשך מתאר איל, את השעות, הימים הארוכים, התקווה שאולי רוני חטופה, חיה ותחזור כל רגע, את הקמת מטה החטופים והכיכר, הנסיעה לבסיס והגילויים הקשים.
שיחות עם תצפיתנית שהיתה שם, שראתה והתריעה ואף אחד לא הקשיב.
מספר על שיחה עם קצין שלא ברור לי מהיכן התעוזה להציג למשפחה דיסקית חדשה עם שמה של רוני ולהגיד לאיל ושרון שזאת הדיסקית של רוני..
איל מספר בקצרה, מעט מדי על רוני, שחבל שלא זכינו להכיר, על חברותיה.
איבדנו כל כך הרבה בשביעי ומאז, "זכינו" להכיר משפחות ושורדי שבי ואת סיפוריהם ואין לי אלא רק להצטער שהכרנו אותם בנסיבות האלו.
בניגוד לספריהם של שורדי השבי, שהם כתבתי שאני מקווה שיהיה ספר המשך ובו סיפורם לאחר שחזרו ושבו לחיים, לרוני לא יהיה ספר המשך.
אני מקווה שהלקח יילמד, שתקום ועדת חקירה ממלכתית שתחקור לעומק ותגלה את האמת ולקיחת אחריות היא לא מילה גסה, היא הדרך שלנו להמשיך.
זה מה שנשאיר לדורות הבאים.

ספר מקסים, מומלץ בחום.
לאחר שעל הספר הקודם כתבתי שנהניתי לקרוא על אחוות הנשים, על ספר זה אכתוב... "כל כלבה יבוא יומה"....
מילי ממשיכה לעבוד כעוזרת בית ולעזור לנשים כואבות.
לאחר עזיבתו של אנזו היא נכנסת למערכת יחסים עם ברוק, עו"ד מצליח ומתקבלת לעבודה אצל אשתו של מר דאגלס קאריק, ונדי.
את ונדי היא כמעט ולא רואה עד ש...
את ההמשך המפתיע והמהפך של הדמויות אשאיר לכם לקרוא בעוד ספר מרתק.

ספר מעולה, מומלץ בחום.
אם ארחיב על הספר אצטרך לגלות אז אכתוב רק ששמחתי לקרוא על אחוות נשים וערבות הדדית.
ושלא כל הנוצץ זהב ואל תסתכלו בקנקן אלא מה שיש בו...

סיפור הישרדות נוסף של עוד גיבור, אלי-ה כהן היקר.
ספר שמתחיל בדמעות ונקרא בנשימה עצורה עד סופו עם דמעות נוספות ותקווה להמשך.
לקרוא על הזוועות שהחטופים עוברים בשבי, כואב כל כך ומייסר.
תחושת החופש שנלקחת מהם ברגע, בין ייאוש לתקווה, בין אבל לתקומה.
ספר חובה בכל בית.
את כולם עכשיו, כבר מזמן לא צריכה להיות סיסמא או קריאה של כולנו אלא עשייה.
לכל מי שתהה הם כבר לא רק סובלים שם הם מתים שם, נרצחים ומתים מרעב, כל שנייה היא נצח עבורם.
מחכה לספרו הבא, לפגישה עם אלון אהל וסיפור ההצעה שתצא סוף סוף לפועל ולחיים טובים.

אלי שרעבי - גיבור, גיבור אחד מתוך אלפי הגיבורים שאת חלקם איבדנו וחלקם עדיין איתנו וחלקם בשבי.
אלי שרעבי מספר בצורה רהוטה ועניינית את סיפורו שהחל בשבעה באוקטובר 2023 כשהמחבלים נכנסו לביתם שלו, של ליאן, נויה ויהל.
סיפור אמיתי על הישרדות, התמודדות עם רוע, כאב והשפלות, שמגלה בתוכ כח רצון, רוח לחימה, נתינה ואהבת הזולת.
דרך סיפורו של אלי אנחנו נחשפים למה שקרה בעזה במשך 491 ימים ארוכים מעל ומתחת לאדמה, נחשפים לטעימה מסיפורי הגבורה של אורי דנינו ז"ל, הרש פולין גולדברג ז"ל, אלמוג סרוסי ז"ל שנרצחו במנהרה ואת סיפורו של ענר שפירא ז"ל.
ספר שנקרא בנשימה עצורה מלווה בבכי שמטשטש את הקריאה וקשה להניחו.
סיפורו של אלי ילווה וימשיך ללוות עד שאחרון החטופים והחטופה יחזרו, החיים לשיקום והמתים לקבורה הולמת.
את כולם עכשיו, זוהי לא סיסמא זוהי תחינה ובקשה.
ספר חובה בכל בית, עדות מרתקת בגוף ראשון.
מחכה לספרו הבא של אלי שרעבי שבה יספר על החיים החדשים והלוואי על הפגישה המחודשת עם אלון אהל שנשאר בשבי.

מהשורות הראשונות ניתן לזהות בצורה מכאיבה שמדובר בסוג של אשה מוכה / התעללות.
וכמו שנקרא הספר "מאוחרי הדלת", כן למתבונן מבחוץ הכל נראה ורוד, מרשים, אושר ועושר, אך למי שכן הצליח להיכנס (הקוראים והקוראות) זוכה להצצה כואבת למה שעבר ועובר על גרייס, אשתו של ג'ק הגבר המושלם, לכאורה.
גרייס סופגת התעללות אחר התעללות מבעלה, מנסה לפעול ואולי חושבת לוותר עד שמבינה שאם תוותר, תזיק למילי, אחותה, הלוקה בתסמונת דאון ואמורה להצטרף לביתם המושלם, כביכול.
בכדי לא לחשוף עוד מהעלילה לא אפרט, ספר מומלץ, משאיר הרבה מחשבות גם בסיומו ונשאר בתודעה.