ביקורת ספרותית על אודיסאה מאת הומרוס
ספר מעולה

---

האודיסאה, ספר שהקדים זמנו בהמון מובנים.

ראשית, מדובר בסיפור פנטסטי שאפשר היה בקלות לשייך אותו לטולקין.
שנית, זה כנראה הסיפור השלם והמקיף ביותר מהתקופה העתיקה, סיפור של תככים, מסע, טוב ורע, אלגוריות ומה לא.

אני אישית חווה את הסיפור קצת אחרת מהרגיל, אסביר:
בעיני לא מתואר מסע אמיתי אלא הרעיון של כיצד נוצרים מיתוסים או היסטוריה. מסעות אודיסאוס הם לא “דיווח היסטורי”, אלא פרי לשונו הערמומית של אודיסאוס (מספר בתוך הסיפור) על מנת להגיע למחוז חפצו ולקבל כבוד ומתנות על עצם אלוהותו הנראטיבית.

אודיסאוס מספר את קורות מסעותיו הפנטסטיים לפיאקים מתוך ערמומיות לשמה, כל הסיפורים סביב פוליפמוס, הסירנות, קירקה, אדמתו של האדס וקליפסו מסופרים בפיו של אודיסאוס עצמו לאזני הפיאקים. כלומר, הקורא אינו עד ישיר למאורעות דרך הומרוס, אלא שומע אותם דרך סיפורו של הגיבור. זה מעלה את האפשרות שהוא מייפה, מגזים או אפילו בודה את כל אלו על מנת לעורר חמלה וסיוע. וזה מצליח לו. כינויו של אודיסאוס בספר הוא “פוליטרופוס”, כלומר “אמן־התחבולות”. האלה אתנה עצמה מחזקת אותו על כישרונו להמציא ולרקום סיפורים. היא אומרת לו שהוא “שקרן נפלא”:

וכך אתנה אומרת לאודיסאוס:
״רק מחוכם ושנון הוא זה שאותך ינצח במיני תחבולות, ואפילו יהיה זה אל שתפגוש בו. איש עיקש, מתוחכם צמא עורמה, גם כאן, בארצך לא תחדל לרמות ולתעתע בסיפורים שהם כשרונך הטבוע באופי״.

הומרוס מעריך עורמה, מבחינתו זה צו מוסרי לדעת לומר את הדבר הנכון על מנת לשרת מטרה נעלה.


כאשר אודיסאוס חוזר לאיתקה, הוא ממשיך לספר סיפורי כזב גם למשרתים שלו, לאתנה עצמה (בגלגול שלה כרועה צאן), לרועה החזירים ואפילו לפנלופה. כלומר, הנטייה “להתעטף בסיפורים” היא חלק מהותי מאישיותו, לא רק אמצעי חד־פעמי במסע.

מדובר ביכולת לשזור סיפורים בתוך סיפור חזרתו של הלוחם האמיץ. לא ברור אפילו אם סיפור הסוס הטרויאני הוא לא סיפור בדיה של אודיסאוס מהכתוב.

יתכן שהומרוס עצמו השאיר את הדברים במתח: ייתכן שכל ההרפתקאות הן “מיתולוגיות” במובן אמיתי־פואטי, וייתכן שהן אגדות שאודיסאוס המציא כדי להסביר את היעלמותו הארוכה.

בזמן שסיפר את סיפוריו היה משורר עיוור (העד שהעביר את המיתוסים) בין הקהל ואולי כך הגיעו המיתוסים לאוזניו ומשם מאוזן לאוזן לאורך דורות ששיפצו ושינו כאוות נפשם את הסיפור המקורי שהחל כבדיה והפך למיתוס.

ניתן לקרוא את האודיסאה ככוחו של הסיפור ולא על עצם המסע. אודיסאוס שורד לא כי הוא החזק ביותר, אלא כי הוא יודע לספר את סיפורו כך שיאמינו לו ויעזרו לו וכך לא רק שחזר לארצו אלא גם קיבל מתנות וזהב רב יותר מזה שיצא איתו ממלחמת טרויה.
כלומר, אפשר בהחלט לקרוא את היצירה ככזו שבה אודיסאוס “בדה” חלקים, ואתנה – אלת החכמה והתחבולה – דווקא מגבה אותו על כך, כי היא יודעת שהיכולת לעטוף את המציאות במיתוס היא כלי־נשק לא פחות חשוב מחרב או קשת.

ספר מרתק על טבע האדם, על אלגוריות בין אלים, אלים למחיצה ובני אדם שיודעים לנצל מצבים לטובתם. מה באמת עבר על אודיסאוס? זה לא חשוב, הסיפור כפי שהוא מספיק טוב על מנת שקוראים לאורך השנים ימשיכו לקרוא אותם בצמא. הספר לעומת האיליאדה קולח, מרתק ומשאיר את הקורא גם אם הוא לא חובב פנטזיה או מיתולוגיה במתח מרהיב ובשאלות מהותיות לגבי מיהו גיבור, מהי מטרה גבוהה שעבורה מותר לשקר וכיצד יש לגמור על מי שטוב אליך.

הציון שלי: 10 מתוך 10. אם חייב לומר על מה מתוך כתבים המיוחסים להומרוס אמליץ ללא סייגים, אין ספק שזו תהיה האודיסאה.

» ביקורות נוספות של פאוסט
» ביקורות נוספות על אודיסאה