ביקורת ספרותית על האיש שאהב איים מאת ד.ה. לורנס
ספר טוב

---

נובלה קצרצרה ופיוטית, משהו בין שירה בפרוזה למשל פילוסופי.

הסיפור מתאר אדם ש, ובכן, אוהב איים. הוא מעוניין להיות הבעלים של אי משלו ו"ליצור בו עולם משלו", שמתואר כ"אי האושר", "מקום מושלם, מלא ברוחו שלו הנדיבה והמלבלבת? עולם זעיר של שלמוּת צרופה, מעשה ידי אדם, ידיו שלו."
הוא רוכש אי קטן, ומנסה להקים בו חברה אנושית - מביא עובדים, בעלי מלאכה, מתחיל לחבר שם ספר, לעסוק בחקלאות וכו' וכו'.
הניסיון הזה בבניית חברה חדשה "משלו" נכשל. הוא לא מצליח לקבל אהבה מצד האנשים:
"ספק רב אם מי מהם באמת חיבב אותו כגבר לגבר, או אפילו כאישה לגבר. אבל ספק רב גם אם הוא באמת חיבב מי מהם כגבר לגבר או כגבר לאישה. הוא רצה שהם יהיו מאושרים, ושהעולם הקטן יהיה מושלם. אלא שכל החָפץ בעולם מושלם חייב להיזהר מפני אהבות ושנאות. רצון טוב כללי — זה מה שתוכל במקרה כזה להרשות לעצמך.
אבוי, כמה מצעֵר שרצון טוב תמיד מתקבל כמעין עלבון בשל עצם תכליתו; ומצַמח לפיכך סוג מיוחד של זדון. כי רצון טוב כללי הוא אכן צורה של אגואיזם, וזוהי התוצאה הראויה לו!"
והוא לא מצליח גם כלכלית. מכאן הוא עובר לאי קטן יותר עם מעט יותר אנשים, ואת השאר תוכלו לקרוא..

מבחינה רעיונית, אני מניח שהנובלה הזו היא בעיקר על חוסר היכולת שלנו לשלוט במציאות חיינו, ועל ההכרח להיות חלק מהקולקטיב האנושי. אולי אפשר לקרוא את זה כעוסק בבדידות שבהתפרקות הקהילות והקיום כאינדיבידואל, דבר שהתעצם בעת כתיבת הנובלה והוא מאוד חריף היום.
אולי יש כאן איזו ביקורת על אינדיבידואליות חסרת כל עוגן או הקשר, מלבד הרצון להיות האלוהים של עצמך.
יש בזה משהו שמהדהד רעיונות אפיקוראיים וסטואיים ומתנגד להיבריס. כמעט כמו טרגדיה יוונית מודרנית.

מטבע הדברים אלו נושאים רלוונטיים מאוד לקורא בימינו, במידה רבה יותר מאשר הקורא בעת הכתיבה, אעז ואגיד.

יצירה שבתוכן הצנום והמופשט שלה, שכתוב בשפה עדינה שכזו, מצוי הרבה מאוד חומר למחשבה. אני מקווה ששאר היצירות של ד.ה לורנס ברמה הזו.

9\10
קטעים שאהבתי:
"באטיות וברכּות הוא טווה את הקוּר, וגם אם סופו שיתמוסס כמו קורי עכביש בסתיו, לא אכפת לו. רק החלוֹף החרישי של הדברים הדקיקים הוא שנראָה לו עכשיו קבוע. דוֹק הנֶצח עצמו שרוי בתוכם. ואִילו בתי אבן, קתדרלות לדוגמה, נִדמו לו זועקים מרוב עמידוּת זמנית, מן הידיעה שנגזר עליהם בסופו של דבר ליפול; המתח של שרידותם הממושכת כמו זעק מתוכם ללא הרף."

"אחר כך נטשה אותו גם מעט התשוקה שעוד נותרה בו והוא הרגיש רק את השֶבר. הוא חש שרק מתוך היֵצר שלה היא רצתה אותו. עכשיו היה שבור ונמלא בוז לעצמו. האי שלו טוּנף והושחת. הוא איבד את מקומו במעלות הזמן הנדירות ונטולות התשוקה שאליהן סוף סוף הגיע ומהן שוב צנח. אילו רק היתה ביניהם תשוקה אמיתית ומעודנת, לו רק היה זה מפגש מעודן בַּמקום השיתופי הנדיר שבו עשוי גבר לפגוש אישה בשעה ששניהם נאמנים לשלהבת התשוקה הבהירה, הרגישה והשברירית שבתוכם. אבל שום דבר כזה לא היה ביניהם: רק אקט אוטומטי של יֵצר — לא של תשוקה אמיתית — שהותיר אותו מושפל."

""הִנה הסתיו הסתיים עם הגשם ובא החורף, אך הכפור פקד רק לעתים נדירות. האי, האי שלך, התכווץ מפַּחד והשחיר, נרתע ממך. בעומקי הנִקבות הרטובות והקודרות יכולת להרגיש את הרוח העוינת מתכנסת בתוך עצמה כמו כלב רטוב, מצונף ועגמומי או נחש כָּרוך נים ולא נים. ובלילה, כשהרוח חדלה לנשוב בפרץ גדול ובמטחים כמו בים, הרגשת שהאי שלך הוא יְקום, אינסופי ועתיק כמו החושך; אינו כלל אי אלא עולם אינסופי אפל שבו חיות כל הנשמות מלילות עָבָרו, והמרחק האינסופי קרוב הוא.
וכך באורח פלא המשכת הלאה מחלַל האי הקטן שלך אל מחוזות זמן עצומים ואפלים, שם כל הנשמות שלעולם אינן מתות מנווטות ומזגזגות למילוי שפע השליחויות שלהן המוזרות. וכבר האי הארצי הקטן התמעט לכדי מאומה, כמו נקודת זינוק בלבד, כי כבר זינקת, בלי דעת כיצד, אל תוך האופל הרחב של מסתרי הזמן, שָם הֶעָבר חי עד אין שיעור והעתיד אינו נבדל.

זוהי הסכנה האורבת לתושב האי. בעיר אתה מכסה נעליך במגִנים לבנים וחומק מן התנועה כשפחד המוות מחלחל בגבך, אך הנך מוגן למדי מאימת הזמן האינסופי. הרגע הוא האִיוֹן הקטן שלך בַּזמן, הוא היקום המרחבי השועט סביבך.

אך כשאתה מבודֵד עצמך על אי קטן בים החלל, והרגע מתחיל להשתרע ולהתפשט במעגלי ענק, האדמה המוצקה נעלמת, ונשמתך העירומה, אפלה וחלקלקה, מוצאת עצמה יוצאת אל עולם נטול זמן, שם מרכבותיהם של המתים לכאורה אצות לאורך הרחובות העתיקים של המאות, ונשמות מתקהלות בשבילֵי הולכי הרגל שאנחנו, אנשי הרגע, מכנים שנים עָבָרו. נשמות כל המתים חיות שוב, פועמות סביבך במרץ. אתה בחוץ, בָּאינסוף האחר."

» ביקורות נוספות של roeilamar
» ביקורות נוספות על האיש שאהב איים