אני חוששת שהביקורת שלי הפעם תהיה מעורפלת מהרגיל משום שיש בספר משהו חמקמק ומעורפל, שקשה להגדירו במדוייק וללא ספק מצריך קריאות חוזרות כדי לרדת לעומקם של הניואנסים והפיתולים שבעלילה הלא ארוכה במיוחד (אורכו של הספר כ-250 עמודים). ובכל זאת אנסה :)
נתחיל מכך שאהבתי את הספר. הוא מסקרן, נועז ומייצר תחושה שהכל יכול לקרות ושום דבר אינו צפוי. חלק גדול מהקטעים המעניינים במיוחד מתרחש בלילות או במקומות מוזרים, לעיתים קרובות אפלים - הזמנה ברורה לעלייתם של מרכיבי נפש מודחקים מתובלים במשאלות מוות פרוידיאניות חביבות - בין המקומות הללו ניתן למנות את סמטאות ונציה בהן הגיבור הולך לאיבוד בפרק הראשון, מנזר, בית קברות שמיחאי נרדם בו בטעות, רכבת עליה הוא עולה בטעות ועוד. בהתאם לכך העלילה אפופה אוירה כבדה של סוריאליזם והתייחסות לתמות שהעסיקו את הפסיכואנליזה והתרבות בת הזמן.
הספר עוסק במגוון נושאים ודילמות אנושיות כגון זכרון, בחירות חיים מקצועיות ואישיות, חוסר הרצון של הדמות הראשית (מיחאי) להתבגר או לקחת אחריות על חייו, כמיהה לאהבת ילדות בלתי ממושמשת ובעיקר מסע - יציאה למסע פיזי המוביל, כמובן, למסע נפשי. וכך, בדומה לציור סוריאליסטי, משהו בהרכבה או בהצגה של הדברים יוצר תמונה שמכילה מרכיבים נורמלים לכאורה ומוכרים לנו, ובאותו הזמן, צירופם יחד יוצר תמונה שאינה לקוחה מהמציאות כפי שאנחנו מכירים אותה. בהקשר זה אחזור על משפט שכבר אמרתי בהקשר לספר אחר: יש ספרים שצריך "להרגיש" ופחות "להבין". ובספר הזה, כאמור, ככל שמדובר בקריאה הראשונה, יותר הרגשתי מאשר הבנתי (למרות שסרב מפליא לתאר את המתרחש בלב דמויותיו).
הדמויות הראשיות הן ממוצא הונגרי אבל העלילה רובה ככולה מתרחשת באיטליה ומעט בפריז ובלונדון, מקומות שאמורים לבטא פתיחות, נועזות ופיתויים (פריז) לצד ערש תרבות עתיקה, אמונות דתיות, טפלות ומיתוסים קדומים (איטליה) - בהקשר לאחרונה, נזכרתי בנובלה המופלאה "מוות בונציה" של תומאס מאן, אשר פורסמה 25 שנים לפני פירסומו של הספר הנוכחי אך גם בה עולים נושאים דומים על רקע המסע שעורך הגיבור אשנבאך לונציה מוכת המגיפה והמוות. מעניין להשוות את ספרו של סרב ליצירתו המפורסמת של מאן, כשם שמעניין לקרוא את יצירותיו של דוד פוגל ובעיקר רומן וינאי תוך השוואה לארתור שניצלר - בשני המקרים קרוב לודאי שהספרים המאוחרים נכתבו תוך התוודעות ליצירות המפורסמות המוקדמות (כאשר בספרו של פוגל, "רומן וינאי" אף מצאתי דיאלוג שדומה דמיון מופלא עד מעורר חשד לדיאלוג המופיע בנובלה המפורסמת של שניצלר, "סיפור חלום"). כך או כך, כל היצירות הללו נכתבו תחת השפעה חזקה של השיח התרבותי של התקופה ובעיקר, כמובן, על רקע עלייתה, שלא לומר נסיקתה, של התיאוריה הפסיכואנליטית.
העלילה המסתורית רוויה אופל ופיתויים רעים לכסף, לבגידה, לבריחה מאחריות ומכבלי מוסר ובורגנות, וכן רמזים לגילוי עריות. את מיחאי מעסיקה מאוד הכמיהה למוות, מתים ובתי קברות, התאבדות בנסיבות מסתוריות של חברו הטוב והנערץ, ואת כל המקומות והאירועים המורבידים האלה מלווה כמובן מוות נפשי סמלי המגולם במוסכמות החברתיות; ההתחייבות לאורח החיים הבורגני המצופה ממנו והמצופה גם מאשתו ארז'י (שגם נקודת מבטה מתוארת במידת מה בספר). אגב, כל אותם נושאים הינם אוניברסליים וודאי שאקטואליים גם לימינו אנו - דבר שנשמע אולי מובן מאליו אבל אותי בכל פעם זה מפעים לגלות ספר שנכתב לפני 80 שנה ועוסק בדילמות כ"כ דומות לאלה שמעסיקות אותנו כיום.
מעבר לנושאים שהוא מעלה והאוירה המכושפת שיש בו הספר עניין אותי גם בגלל שהוא נכתב ב-1937, על סיפה של מלחמת העולם השניה. סרב היה בן למשפחה יהודית מתבוללת, ובשנת 1943 נשלח למחנה כפיה שם מת לבסוף ונטמן בקבר אחים. נסיבות הכתיבה האלה מוסיפות אף הן לאפלוליות ולסכנה הקיימות ממילא ברומן למרות שמדובר בקריאה אנכרוניסטית ועם זאת בלתי נמנעת מבחינתי ולו בשל העניין האישי שיש לי ביהודי הונגריה.
היה לי גם מעניין לקרוא על מקומות באיטליה בהם ביקרתי בעצמי כפי שהם מתוארים מבעד לעיניו של סופר הונגרי שביקר בהם בשנות ה-20 וה-30 (כמו וילה בורגזה שברומא, סיינה וונציה).ומעל הכל, כאמור, אהבתי את היותה של העלילה אפלולית/ נוארית, בלתי צפויה והידיעה הברורה שמדובר בספר מרובד ועשיר שמזמין קריאות נוספות ומרתקות.
