ביקורת ספרותית על בין שירה להגות: עיונים בשירת שלום רצבי מאת עופר חן
ספר מעולה

---

ייחודו של שלום רצבי כמשורר נובע מכמה היבטים. הראשון, נקשר בהיבט הביוגרפי-תרבותי; עצם יניקתו מעולם תרבותי עשיר, הן מהתרבות הדתית, שאותה ספג בהיותו תלמיד ישיבה, והן מהתרבות העברית והמערבית, הרחיבה את גבולות יצירתו והעניקה לה גבְהות ועמקות. השני, נובע מיחסו הדיאלקטי המתמשך למורשת הדתית, אשר גם אם נטש את אורח החיים של תורה ומצווה, המשיך בשיח מורכב עימה; ביצירתו נמצא ביקורת, תהייה, ושאלה על ערכי יסוד מרכזיים ביהדות, כגון: תפילה, מצוות, קיום האלוהים וכו', זאת תוך חיוב מוצהר ועיקש על היהדות כתרבות, אשר משמעותה קיום קשר בלתי נפרד עם היסוד הדתי. השלישי, אשר במידה רבה כרוך בקודמו, נקשר בקושי לשייך את רצבי לאסכולה ספרותית ברורה.
לדידו של רצבי השירה בוקעת מנבכי הנפש: 'השירים הם מעין אמירה שלי, אמירה קיומית, שלא קשורה לדברים אחרים [...] אני לא מצפה, אלא אני מניח שהשיר מצוי בפנים והוא מחכה ל"טריגר" לצאת החוצה. [...]: אסור לי "להתערב" בכתיבה של השיר, הוא נעשה אחרי שהפנמתי את הפתיחות כלפי השיר, ההתערבות רק תרחיק'. נמצא, אפוא, כי השיר הוא ביטוי מזוכך לא רק של המתחולל במעמקי נפשו של המשורר המביע את ה'אני' בטהרתו אלא שלעתים הוא יוצא דווקא מתוך הקונקרטי והפרוזאי לאמירה קיומית נוקבת.
בצד 'התפרצות' השיר מחביוני הנפש הקמאיים ניכר כי יש ביצירה מענה נפשי-אישי-קיומי, בעל ניחוח דתי-רליגיוזי מובהק: 'אֲבוֹתַי / בָּדוּ אֶת הַחַיִּים / וַאֲנִי - / מִזְמוֹר שִׁיר מְאַחֵר / כְּמוֹ שֶׁקֶט מֵתִים'. בצד זה נמצא ביטויים המלמדים כי השיר מעניק כוח בידי המשורר להתמודד עם תחושת הניכור, עם החרדה ועם הפחד הקיומי: 'מֵעַל הַהֲרִיסוֹת עוֹמֵד / שָׂר, אִם לֹא עַכְשָׁו / אָז לֹא לְעוֹלָם', ואף מהווה כלי שבכוחו להתעלות על המוות עצמו: 'מֵאַחַר שֶׁאֵין / בְּתוֹכִי גְּאֻלָּה / גְּאֻלָּה הִיא כְּשֶׁאַתָּה הוֹלֵךְ / וְאֵינְךָ חוֹשֵׁשׁ לִנְשִׁירַת עָלֶה / וְעוֹד עָלֶה מֵעֲצָמֵךָ / אָן כְּשֶׁאַתָּה מְיַשֵּׁן עַצְמְךָ / בְּשִׁיר'. היחס הדתי-רליגיוזי למלאכת היצירה ולשיר בעולמו האישי של רצבי משתקף היטב גם במשמעות התרבותית שייחס לשירה עצמה.
שירתו של רצבי בסימן חיוב היהדות כתרבות. היהדות, טוען המשורר, איננה רק תוצר של ההיסטוריה היהודית אלא היא מסד הנושא את העם גם בעתיד; היא הקושרת את הדור בהווה ואת זה שבעתיד למורשת העבר באופן טבעי ובלתי מודע. מכאן שהיהדות איננה רק דת במובן ההלכתי אלא כוללת בתוכה כל יצירה רוחנית. ולכן יצירה עברית המנותקת ממורשת התרבות היהודית נתפסה בעיניו כ'ניצחון הכנעניות'. לא פחות. מכאן, שהשימוש בלשון 'דתית' איננו לצורכי נוי והעשרת לשון השיר בלבד אלא מתוך תפיסה תרבותית ברורה וסדורה.
הספר 'בין שירה להגות' נחלק לשלושה חלקים: נחלק גם הקובץ שלפנינו. חלקו הראשון מוקדש לדמותו של רצבי כמשורר, כפי שמשתקף מתוך השיח שהתקיים בינו לבין חנה יעוז, ולהשקפתו על היהדות כתרבות, על מהות הקשר שבין שיר למשורר ועל ההיבטים הארס-פואטיים של שירה יהודית, דתית-רליגיוזית. החלק השני איננו אלא מבט פנורמי על היצירה בכללותה תוך עמידה הן על הייחוד הלשוני, המשתקף בפרשנות, מודרנית-קיומית, למושגים דתיים, והן לייחוד הרעיוני-תרבותי, אשר בחינת יצירתו של רצבי, לאורכה ולרוחבה, חושפת לא רק את אופייה הדתי-רליגיוזי אלא גם את זיקתה העמוקה להגות האקזיסטנציאליסטית. החלק השלישי, והאחרון, מתייחד לדיון בהיבטים השונים של כל אחת מיצירותיו של רצבי אשר התפרסמו בכתובים לאורך השנים.

» ביקורות נוספות של עופרי
» ביקורות נוספות על בין שירה להגות: עיונים בשירת שלום רצבי