“הספר מציע דיון מרתק ביחסים המורכבים שבין אומנות, תרבות וחברה, תוך התייחסות מיוחדת למשמעות התרבותית-חברתית של 'התערערות האוטונומיה של האומנות' בעידן המודרני, ובמיוחד מראשית המאה ה-20.
הטענה המרכזית בספר היא שאומנם המושפעות של האומנות והאמן מגורמים חוץ-אומנותיים ידועה היטב, משל לכך נמצא בקשרים המוכרים שבין דת לאומנות או בתלות הכלכלית של האמן במצנט ובפטרון האמנות. אולם בעידן המודרני, שחרט על דגלו את חירות המחשבה ואת האוטונומיה של היחיד, הפכה השאיפה לאוטונומיה של האומנות לאידיאל שאליו יש לשאוף. אולם דווקא באותו עידן של תבונה וחירות המחשבה התערער והתרחק החזון האוטופי של אוטונומיה אומנותית. כלומר, אין מדובר רק בשאלה מצומצמת של מעמדה ותפקידה של האומנות בעידן המודרני אלא בביטוי נוסף למשבר הערכים של התרבות המודרנית.

בעיקרו של דבר מושג 'אוטונומיית האומנות' מעורר קושי. מחד, הוא מניח את חירותה או אפילו את ניתוקה של האומנות מהעולם שמחוצה לה, ומאידך הוא מכיר בכך שאותו עולם 'חיצוני' הוא חלק בלתי-נפרד מהמעשה האומנותי. ומאחר שהאומנות הינה תולדה היסטורית של חברה ותרבות, הרי שלמעשה לא ניתן לחסן אותה מפני השפעות חוץ-אומנותיות. לכן השאלה הנשאלת היא על מה נסמך אותו חזון או אידיאל של 'אוטונומיית האומנות'. צוקרמן מציין מספר מאפיינים לפוסטולט 'אוטונומיה של האמנות':
האחד, בניגוד לגישה המכפיפה כל פעולה לשיקול תכליתני הרי שהאומנות נתפסת כמי שעצם קיומה נובע מתכליתה לממש את עצמה [אומנות לשם אומנות].
השני, מוצא את ביטויו בפרקטיקה של האומנות, בקומפוזציה של החומרים, בטכניקה של האמן, ובכפיפותו לכללים ולחוקים של הדיספלינה האומנותית.
שלישי, ואולי החשוב מקודמיו, משתקף בקיומו של מרחב מדומיין בין היצירה האומנותית לבין החיים הקונקרטיים; מרחב המקנה ליצירה האומנותית את היכולת לשמש גורם אופוזיציוני לקיים התרבותי ולהציע לו חלופה.
כלומר לאומנות תפקיד כפול בהקשריה החוץ-אומנותיים. מצד אחד, היא נובעת מן החברה, היא נוצרת ומתקיימת בתוכה ומתייחסת אליה. ומצד שני עוצמתה בעצם יכולתה לפרוץ את גבולות הקונקרטי, לחתור תחת מוסכמות חברתיות ולערער על נורמות תפיסתיות שגורות ולהציע סט ערכים חלופי למציאות החברתית, התרבותית ואף הפוליטית הקיימת.
אולם, מראשית המאה ה-20 ואילך, ניתן לזהות מגמות פנים-אומנותיות שטשטשו את אותו מרחב מדומיין שבין האומנות לבין החיים הקונקרטיים, אותו מרחב, שכאמור, הוא תנאי מוקדם והכרחי לטענת האוטונומיה.
לצורך הגדרתה של האומנות המודרנית משמש הכותב במונח שתבע תיאודור אדורנו - 'חרושת התרבות', המתייחס למגוון רחב של אומנויות ומבעים תרבותיים 'המתחשבים' בקהל הצרכים מתוך ראייתם כעדר; למעשה 'חרושת התרבות' היא ביטוי למבנה דכאני, שבמסווה דמוקרטי-פלורליסטי מקבע ומשכפל מנטליות תרבותית קיימת, מטשטש את היחיד ורואה למולו קהל מונוליטי. בכך לא רק מונצחת תרבות עדר נחותה, חסרת ביקורת, או שלטונם של גופים כלכליים ותקשורתיים בעלי אינטרס, אלא שהאומנות עצמה, על גווניה השונים, בוגדת בחזונה האוטופי ל'אוטונומיה'.”