ביקורת ספרותית על שדכנות למתחילים מאת מדי דוסון

---

*כשדלת אחת נסגרת דלת שנייה נפתחת*
----
בחורה צעירה בת כשלושים מחליטה שהגיעה לגיל, ושהיא תתחתן על אף העובדה המצערת שהחתן לא מעוניין בה... למה?

*כי הם יחד שנתיים.
*כי יש לה אחות גדולה ומוצלחת בשם נטלי, והיא לא מוכנה לספוג עוד תבוסה מולה - לא הפעם!
*כי היא לא יכולה לאכזב את משפחתה וחבריה ואפילו את חבריו של בן הזוג המאמינים כל-כך בשידוך.
*כי היא המורה העדינה, הנחמדה והמסורה והוא המורה הצעיר החתיך והנערץ...
*כי איך היא, העדינה, תהיה האדם שמנתץ במו ידיו את תמונת העתיד הקסום שחלמה עליו?
*כי לכי תאכזבי ילדות בנות ארבע שמאמינות ש"ביום חתונתך את הופכת לנסיכה", וזה הסיפור היחיד שהן מוכנות לשמוע ממך?

היא מאלצת את החתן להמשיך בהצגה, שהיא עדיין בסתר ליבה מקווה שתהפוך לאמיתית...
היא משנה את עורה והופכת ל"שחקנית" קלילה וזורמת שבונה הצגה משלב לשלב, מורידה לאט-לאט את האחריות מהחתן - שברח וחזר רק כדי להתנצל, אבל עכשיו הוא נגרר מכוח הריגוש ואהבת הקהל ללכת עם מה שהתחיל עד הסוף ולדגמן נישואין מאושרים.
והכלה האומללה, במקום להתרכז במה שכן כיף לה ביום החתונה, והיא בעיקר העובדה שהחתן הסכים לא לבייש אותה בו - מחליטה לקחת את זה רמה אחת למעלה ולעבוד על עוד אנשים. גם כשהם כבר לבד בירח הדבש היא חייבת לתכנן מה בעצם עושים כדי לא לאכזב אף אחד, וגם לנסח לפרטי פרטים מה אומרים לכולם אחר-כך. ואיך לחייך ברמות של כלה כשאת לא אהובה ועושים לך טובה - ולהציג שיש פה התפתחות מסוימת ושאת עולה למעלה, בזמן שמציאות את מתדרדרת?...

ומעל הכול - ללמוד אולי לראשונה בחיים איך זה להרגיש פתאום, כבחורה צעירה ויפה שרגילה שדברים כאלה באים לה די בקלות - שאת דוחה באופן קיצוני! ולעבור את ההשפלה הצורבת והגילוי וההתפכחות דווקא ביום החתונה שלך(!) ולעבור אותם עם אדם כזה שמגמד אותך לגובה דשא (הוא "לא רוצה להיות איש של מכסחת דשא", זה היה ההסבר שבו בחר להתנצל על ביטול החתונה)

וירח הדבש שלך הופך בן רגע ליום השנאה העצמית שלך, ואת צריכה לעבור אותו כשכולם כבר שם - כל מי שחשבת שחשוב ויקר לך בחיים, ומסתבר לך למרבה האימה שלא מושיט לך יד?
כאילו כל מה שנותר לך זה לתפוס את הראש ולהמשיך להגיד לעצמך כל הזמן "יכולתי לדעת... כולם מבחוץ ראו אז איך אני לא?..."
----
העלילה הזו אולי נשמעת כמו כל פרק ממוצע של חתונה ממבט ראשון, ולא משהו שיעניין במיוחד כספר.
לכן גם לא מיהרתי לקרוא... חיכיתי לזמן המתאים שבו יהיה לי פנאי לבחון ספר שלא מושך אותי ברגע הראשון. (סטגדיש!)

מה שהוריד לי מהספר: כריכה קצת קלישאתית ולא כזאת מושקעת, ציר עלילה שמתאים לדודות ומתרכז בדודה זקנה ומוזרה, מבט מאוד אמפתי לצד המאכזב שבאהבה נכזבת על חשבון הצד המאוכזב, המתח נבנה סביב אנשים חולים וסכסוכי ירושה - לא הנושאים החביבים עלי.

מה שכן מעניין כאן הוא צירופי המקרים: על פניו הכלה נשמעת צעירה ולא חכמה, לכן זה לא שווה את הזמן כשזה בא בצורת ספר ולא מעוצב בצורה מותחת כמו בסדרה בנושא, שיש המון עלילות משנה ושחקנים יפים להתחבר אליהם.

אבל אם לא מסתכלים על העובדות היבשות - כן יש פה משהו שאפשר להתחבר אליו ברובד האנושי.
הכלה בהתקף החרדה המתגלגל שהוא חתונתה מתחילה להאמין בסוג של כישוף שמחבר בין המשפחה שלה לשלו. במהלך ההיכרות והאירוסין היא מנסה לברוח מקרובי החתן השיפוטיים הנוזפים בה בפאסיב-אגרסיב בטקסים המחייבים אותה ככלה, ונאחזת בדודה הפרובוקטיבית שמתעקשת על יכולות ה"כישוף לשידוך" שלה (באמצעות שיקויים).
הן מוצאות שיחה משותפת באופן מוזר, שיחה על הגיחוך שבסוודרים אדומים מקשמיר והלגיטימציה של לא לדעת מה זה בדיוק "ארנבת וולשית".
גם לדודה הזו יש לא מעט סודות משלה, אבל היא לא רוצה להבריח את הכלה המבוהלת.

במאמר מוסגר: יש לי יחסי אהבה שנאה עם עולם המיסטיקה, אז הספר כנראה חיכה אצלי לזמן הנכון, שיהיה לי ראש לא להסתכל רק על העובדות. על עולם המיסטיקה בספר עברתי די ברפרוף, כדי להתרכז בקריאה במה שבאמת עניין אותי - שיחות הנפש והקשר בין בחורה סגורה וצעירה לדודה זקנה ודי קשקשנית שמשפחתה שונאת כי היא כל-כך קולנית.

כאדם מופנם עניין אותי איך מארני הכלה מתמודדת עם טקסי טרום חתונה במשפחה הפלצנית של החתן. מסתבר שבהתחלה, כצפוי, היא בעיקר התרכזה בלהסתיר את סלידתה מהמשפחה המתנשאת של החתן... וזה מה שדחף אותה למצוא "עיניים טובות" בקהל המוזמנים. טיפ מוצלח למי שמתמודד עם פחד קהל - לחפש אדם אחד שמאמין שתצליחו בנאומכם ולא בעצם כבר "מאוהב" במישהו אחר בקבוצה ומחכה לשמוע רק אותו. כאן המשפחה אובססיבית בהערצתה לבן משפחתם החתן. לא קל למצוא מי ביניהם שיבוא בלב פתוח, ומארני לא זיהתה את הקהל האוהד במבט ראשון, וניסתה למצוא חן בעיני הצעירות הקובעות והדומיננטיות.

ואחר-כך היא מתפכחת ומתיישבת לנהל שיחות נפש עם דודתו המטורפת, הזקנה והחולה של החתן - דבר שמזכה אותה במבטים רושפים שגורמים לה להרגיש עוכרת הטקס. מסתבר שלפעמים במקום שבו אף אחד לא אוהב אותך - יש עוד מישהו שאף אחד לא אוהב! צרת רבים חצי נחמה/נחמת טיפשים... מה שבטוח הוא שהשנאה הזו יכולה לחבר לפעמים יותר חזק מאשר כל אהבה שהיא.

הדודה הזקנה מחליטה שהיא אוהבת את הכלה יותר מאת המשפחה המטונפת של עצמה - ומורישה לה את הדירה השווה כדי שתמשיך בעסק הכישופים.
על אף שהם התגרשו במהרה, מה שהיה ידוע לכולם עוד לפני החתונה...
מסתבר שלא תם מסע ייסוריה של הכלה מהחתן וממשפחתו המעצבנת. כי למרות שהדודה חתמה על הצוואה בדעה צלולה, השנאה בין הצדדים ממשיכה וגם העלבון - להוריש דירה של המשפחה לאקסית שנבחרה רק כי היה אמור להיות כל-כך קל להיפטר ממנה?
כבר לא משתלם להיות דושבג בעולם כזה...

בקיצור, עם הדודה אי אפשר לדבר, ובעניין הכסף אין יכולת להגיע להסכמה.
לכן השאלה המעניינת ביותר העולה מן הסיפור היא "איך האנושות מתמודדת עם קבלת סירוב?"

היינו בטוחים שהכלה היא הדחויה, הרי היא זו שעמדה בלשמוע את ה"לא!" של החתן, בהשפלה הנוראית...
ואצל רוב המאורסות שמבטלות חתונות שם זה גם נגמר, תודה לאל.

אבל עכשיו, כשהגלגל התהפך - מארני היא זו שזוכה למשהו שנואה, הארוס שלה, רוצה. עד עכשיו היינו בטוחים שזה ההיפך, שהוא החזק.
ומה זה מוציא ממנה, להיות בעמדת החוזק הזו בלי הכנה... היא תיפול או תצמח מצירוף המקרים המוזר, שנראה כמו נקמה בלתי רציונלית של דודה מטורפת?

לא אעשה כאן ספוילרים, ספר חמוד וממש לא חובה, אבל מי שסובלת מפחד קהל או מתמודדת כמופנמת עם חברת אנשים יהירה בטוח תזדהה.
גם אני הייתי בחיים בהרבה מקומות שלא התאימו לי. עד כמה שזה היה מתסכל, כמעט בכל מקום כזה הצלחתי למצוא מישהו שלא סוגד לראש הפוליטי שמייצג את דעת הקבוצה. מישהו שאפשר לדבר איתו שיחות נפש "מבחוץ". כי כשאת באה חדשה למקום מסוים לא תמיד ברגע הראשון את כבר מרגישה בבית.

יש מי שרגיש לזה ובא פתוח ללמוד ולחוות אותך כמו שאת, אבל הרוב המוחלט אדישים וחלקם גם מרושעים ומחפשים את האקשן והבידור.
הם ייתנו לך את תקופת החסד שלך כחדשה, יסמנו וי ויעברו הלאה.

את המקומות הסנוביים האלה ברוב המקרים עזבתי הכי מוקדם שיכולתי, אבל החברות עם אותו אדם רגיש שכן בחר בי על פני מכריו משכבר הימים נשארה גם עשור ויותר אחר-כך.
המקומות היחידים שבהם לא מצאתי עיניים טובות היו כשעברתי חרם, ומי שניסה לעזור לי ננקם. ממקומות כאלה באמת אין לי אף חבר או חברה.

כך גם מתמודדות חתונה ממבט ראשון, המזכירות קצת את גיבורת הספר מארני - מעין דורי ומור רדמי - נדחו על ידי בן זוגן בתוכנית. הבנים רצו לבלות ולא באמת ברור מדוע באו לתוכנית חתונות חוץ מפרסום העסקים שלהם.
אז השתיים לקחו את עצמן בידיים, עשו חושבים איך קרה שנקלעו למצב כזה? הרי השתיים כיכבו בעונות מתקדמות של התוכנית, כשכבר היה ידוע שרבים מהמשתתפים באים לא מהסיבות המוצהרות.

הבנות הבינו שטעו במחשבה שהן יכולות להשיג הכול: גם לשמור על מי שהיו וגם להתחבר לעולם החדש והמרגש של הפופולריים.
ה"אירוע המחולל" של החתונה הנכזבת גרם לתפנית בחייהן של הרווקות, שדשדשו בשוק ההיכרויות שנים רבות מבלי להיכנס לקשר רציני ומבלי לשמור על יציבות בקריירה.

כעבור שנה שנתיים הפכה מור אמא לילד, לאחר שהתחתנה עם בחור מבוגר יותר ואמריקאי.
מעין החליטה להתמקד במה שבאמת חשוב, וגם נרמז בפרק הראשון שלה בתוכנית חתונה ממבט ראשון: "שוביזם" - גישה ערכית לחיים, מעיין חלמה להפיץ ערכים של אופטימיות חמודה, בחירה להיות בשמחה גם כשהמצב קשה, ולהרגיש טוב עם מעשייך - גם אם אחרים עושים יותר...
היא לקחה את הפרסום שזכתה לו בתוכנית, ויצרה שיתופי פעולה עם צה"ל. מעין היא רס"פית במילואים ושברה את הראש איך לעודד את החיילות הצעירות שלה בתקופה זו.
הבנות קיבלו מוצרים שווים לטיפוח נשי בחינם, והצטלמו לסרטונים להעלאת המורל.

מה שחיבר דווקא ביניהן, למרות העובדה שעשרות צעירים נדחו כמוהן בתוכנית, ולמרות שהן לא השתתפו באותה עונה ולא נפגשו לפני כן... הוא ששתיהן נמנעו מלשקוע בדחייה הבלתי נמנעת.
הן התחברו באופן עצמאי, ללא קמפיין או נותן חסות - ופתחו פודקאסט מצולם ומצליח על נושאים שמעניינים נשים צעירות וגם לא מעט גברים: הן מראיינות מומחיות בתחומי הלבוש, רוחניות, בריאות, מיניות, התנהלות נכונה לחיסכון פנסיוני, ועוד. כמו כן הן גם חולקות סודות על מאחורי הקלעים של תוכניות ריאליטי.
מה שמעניין במיוחד הוא שהן מדברות בצורה מאוד פתוחה אך לא גסה. מה שנדיר במחוזותינו ועל כן הצלחת הפודקאסט לדעתי. והן יכולות להרשות לעצמן לעשות את הפרובוקציה הזאת, בניגוד למשתתפים אחרים שכן היו אהודים בתוכנית - דווקא בגלל שהן נדחו.

הן מעבירות לא מעט ביקורת מרומזת על עולם הריאליטי, ועל חתונה ממבט ראשון בפרט - דווקא בשל העובדה שאיש בתקשורת לא חשב לחבר ביניהן מלבד עצמן, ואין שליטה על זוג חברות שמחליטות לתעד את החברות ביניהן, כמו שיש על יוצאי ריאליטי שליטה בדר"כ. קל לנהל שתי זרות שהשתתפו באותה עונה ומקדמות מותג ביוטי, או שני זרים שמתחתנים בטקס נוצץ שלא יכלו להרשות לעצמם, ובהמשך כל אחד מהם נזכר שבא מבית אחר ומושך לצד שלו... השיטה הידועה של הפרד ומשול לא עזרה לתקשורת עם צמד הבנות הזה.

ולמה הן הצליחו לדעתי? כי הן השתמשו בשכל, מה שגיבורת הספר הזה לא עשתה בהתחלה, ולכן חששתי מאכזבה בסיום הקריאה. בפודקאסט דווקא צפיתי בביטחון, כי מור ומעיין הבינו שהדחייה בתוכנית גם משקפת את מצבן בשוק לטוב ולרע. הן קלטו מעוצמת החוויה את האחריות שלהן, בחורות טובות ורציניות - בכך שהן תקועות באותו לופ.
הן לא רוצות בחורים טובים, בחורים רעים לא רוצים אותן. בואו נבין שהזמן חולף לו ונעשה מעשה בלי להתחרט, ונשבור את הכלים אם כבר קיבלנו את במת הדיבור.

אני יכולה להבין אותן. אחד החסרונות של הבחורים הטובים, מניסיון אישי בדייטים - הם עושים עם כל אחת את אותו דבר ומצפים לתוצאה שונה. הרי הקבוצה החברתית של המכרות הרווקות די חוזרת על עצמה, וגם אם כבר מישהו דואג לשדך אותם והם נפגשים עם בחורה שונה - הם מנסים להפוך אותה למשהו שההורים יאהבו! במקום להקשיב לה באמת, ולנסות להבין את השידוך לא כמס שפתיים אלא באמת לסמוך על המומחה ועל אופן חשיבתו האובייקטיבי.
הבחורים הרעים יודעים לסמוך על מי ששידך ויודעים להקשיב, הבעיה היא מה שהם עושים עם המידע הזה (רמז - ככל מה שהם רוצים! זה רע בדיוק כמו שזה נשמע).

ומשהו אופטימי לסיום - אולי הבחורים שמור ומעיין באמת מתרגשות מהם, מעוניינים בדברים אחרים. הן בחרו להמשיך הלאה, בחוכמה והבנה שזה משהו שאת מתפשרת עליו בגיל 30...
אבל מנגד יש התרגשויות במקומות אחרים - יש קהל גדול שצמא דווקא לשמוע מהן על שידוכים - נשים צעירות שנמצאות באותו המצב.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על שדכנות למתחילים