ביקורת ספרותית על A Deadly Education מאת Naomi Novik
ספר טוב

---

לפני כמה שנים התגנבה לאוזני שמועה: נעמי נוביק כותבת טרילוגיה על בית ספר לקוסמים, מעין הוגוורטס, אבל אפל ורצחני פי שמונים בערך.
יוּ־הוּ, אמרתי ומיהרתי להנדס מחדש את מדפי הספרים שלי, לשריין בהם מקום לשלושה כרכים חדשים שארכוש לבטח.
הרגשתי כאילו היא קראה את המחשבות שלי. כבר כשגיליתי את "עקורה" החלטתי שנוביק היא לא סופרת של standalone. רציתי לדרוש ממנה שתעמוד בפיתוי, תפסיק לסגור קצוות כל כך מהר, ותתחיל להרחיב את הרעיונות שלה לספרי המשך. "עקורה" מצליח רק לרמוז אולי על שמינית מהכישרון שלה בכתיבה על דינמיקה חברתית; הוא דורש סיקוול. "חוט של כסף" דורש פריקוול.
"תפסיקי להיות תמציתית," תבעתי ממנה בליבי. "אנחנו רוצים עוד!"

לפני שנתיים גיליתי שהמו"לית הקבועה החליטה לוותר על תרגום הטרילוגיה, וכל הרוח יצאה לי מהמפרשים.
לקרוא פנטזיה באנגלית זה באמת קשה. תיאורי קרבות יכול להיות דבר די זוועתי אפילו בעברית, על אחת כמה וכמה כשמדובר בנוביק (היא נפלאה בהמון דברים, אבל כשמגיעים לרגע של מאבק אֶפִּּי היא פשוט מאבדת את זה ומתבלגנת לגמרי).
זה עולם אחר, תרבות אחרת, שפה אחרת; ואת אמורה להתוודע אליו דרך... ובכן, שפה אחרת.
אבל זו נעמי נוביק, והיא קנתה את נאמנותי. נתתי עוד שנתיים למו"לים להרהר ולהתחרט, ואז אזרתי אומץ וניגשתי למשימה.
קניתי את A Deadly Education. וזה השתלם.

***

טבעי להשוות להוגוורטס את סקולומנאס, בית הספר שעומד במוקד הטרילוגיה, אבל הספר הראשון הזכיר לי דווקא את "משחקי הרעב" – לא רק בגלל הילדים שנקטלים על ימין ועל שמאל במסדרונות, אלא בעיקר כי אֶל (או בשמה המלא, גלדריאֶל), גיבורת הספר, מזכירה מאוד את את הגיבורה ממחוז 12.
כמו קטניס, גם אֶל היא אאוטסיידרית בכל רמ"ח איבריה. אין לה יכולת טבעית להתחבב על אנשים והיא גם לא משתדלת לפתח אחת כזו – הסבלנות שלה לפוליטיקה חברתית ולבריתות היא אפסית, לא משנה עד כמה חייה תלויים בהם.
כמו העורבני החקיין, גם היא מחזיקה ניגודים דומים: פרגמטיזם ויצר הישרדות מפותח, לצד יושרה וחמלה שנוטה להכריע את הכף למורת רוחה שלה־עצמה.
Having said that: טרילוגיית הסקולומאנס היא לא חיקוי חיוור של שום YA שאני מכירה – הוא הרבה יותר מדי מקורי בשביל זה.


יש משהו שחשוב לי להבהיר לגבי הנטיות הז'אנריות שלי: אם אהבתי ספר פנטזיה מסוים, על פי רוב, מה שמשך אותי אליו הוא לא הפנטזיה. אני פוטריסטית קלאסית – אֶלפים והוביטים לבדם לא יצליחו לקנות אותי, אבל אתן את ליבי בעד עומק רגשי, התפתחות אמינה של דמויות פגומות, מערכות יחסים מורכבות, שיברונות לב והומור.
ובכל זאת, עם A Deadly Education קרה לי משהו חריג: הוקסמתי מהאופן שבו בנויה מערכת הקסם.

אני צריכה להתחיל מהתחלה.
כמו בהארי פוטר, אנחנו נמצאים בעולמנו המוכר, רק שחיים בו גם קוסמים. אלא שכאן הפנימייה לקוסמים צעירים היא בית ספר תיכון (ארבע שנים), והיא היחידה מסוגה בעולם כולו – מרוכזים בה ילדים מכל קצוות העולם, מניו זילנד ועד אלסקה.
הסקולומאנס מרחף בתוך ריק מסתורי – מעין תוהו ובוהו אפל ואינסופי, הנמצא מחוץ לגבולות הזמן והמרחב הגיאוגרפי. הגישה לתוך בית הספר אפשרית רק דרך שער מיוחד, בו הילדים עוברים בתחילת שנתם הראשונה. נתיב הבריחה החוצה, לעומת זאת, עוברת דרך היכל הסיום (The Graduation Hall) – מלכודת מוות רוחשת מפלצות שבה התלמידים ייאלצו לפלס את דרכם החוצה בסוף שנתם האחרונה.
כל פינה בבית הספר – המקלחות, חדר האוכל, כיתות הסדנה, הספרייה – עלולה להיות נגועה ב"מאלים" – מפלצות קסומות שניזונות מאנרגיית החיים ("מאנה") של קוסמים בגיל ההתבגרות. נבהיר זאת כך: אפילו צחצוח שיניים היא משימה מסכנת חיים, שעדיף לצאת אליה לכל הפחות בזוגות.

נחזור למערכת הקסם ולהיגיון המשכנע שלה. האנרגיה שמאפשרת לקוסם להטיל כישוף היא מָאנָה, אנרגיה שאפשר לצבור בעזרת מאמץ פיזי או מנטלי. המאנה היא פחות או יותר המטבע של עולם הקוסמים. כדי לשרוד, לא מספיק להיות מוכשר ובר מזל ולזכור לחשים חשובים; צריך להקדיש שעות לתרגילי התעמלות או למשימות מייגעות כדי לבנות מאגרים מספיק גדולים של מאנה. אם אין לך מספיק מאנה, אתה עלול להתפתות להשתמש במָאלְיָה, קיצור הדרך האפל: אנרגיה הנגנבת מיצורים חיים. זוהי דרך מהירה יותר לתדלק לחשים, אבל משחיתה את מי שמשתמש בה (והורגת את הקורבן).
כמו שאתם מבינים, קשה מאוד לשרוד כאאוטסיידר בבית ספר שמנסה כל הזמן להרוג אותך – אבל מה שמקשה עוד יותר על התנאים הוא מערכת המעמדות האכזרית, שמהדהדת את העולם שבחוץ. חלק מהילדים בבית הספר מגיעים מ"מובלעות" (enclaves), מעין קהילות קוסמים סגורות, מבוצרות ועשירות, עתירות משאבים והשפעה, בדרך כלל בערים מרכזיות ברחבי העולם (ניו יורק, ברלין, לונדון, בנגקוק, טוקיו וכו').
ילדי ה"מובלעות" נהנים מיתרון עצום. הם מגיעים לבית הספר בתוך קליקה קיימת, משתפים אחד עם השני משאבים חיוניים להישרדות (ביניהם מאגר עצום של מָאנָה, שבו חולקים כל ילדי המובלעת) ונהנים מההגנה של תלמידים "עצמאיים" (שגדלו מחוץ למובלעת), השואפים בסוף הלימודים להשיג מקום נדיר באליטה המבוצרת.
אֶל היא תלמידה עצמאית ללא קשרים, מה שמפחית את סיכוייה לצלוח את היכל הסיום בעשרות אחוזים. בנוסף, לכל קוסם יש "נטייה טבעית" – משהו שהוא טוב בו באופן מולד. זה יכול להיות לחשים, אלכימיה, ריפוי, בנייה ויצירת חפצי קסם (artifice), שפות, ועוד. (האחרון הוא נכס אדיר, משום שהוא מאפשר גישה למגוון רחב של לחשים ממסורות קסומות שונות ברחבי העולם – וגם אם אין לך נטייה טבעית, כדאי שתרחיב את רפרטואר השפות שלך כשאתה מגיע לסקולומאנס, כי לא כדאי לך להיות מוגבל רק ללחשים בשפת האם שלך).
ובכן, הנטייה הטבעית של אֶל היא נטייה להרס המוני. היא לא מסוגלת לזמן לחשים פשוטים אפילו לניקוי החדר שלה, אבל אם יתקוף אותה דחף להחריב עיר שלמה על יושביה – קלי קלות. היא מתעבת את הנטיות הרצחניות שלה ומסרבת להשתמש בהן, מה שמקשה עליה אף יותר לשרוד, כי לרוב התלמידים בני גילה יש כישרונות בטיחותיים יותר, שהם לומדים לנצל היטב כדי להחזיק מעמד.

אני חושבת שמה שאני הכי אוהבת בספרים האלה הוא התבוניוּת של בית הספר עצמו. בית הספר מתערב באופן פעיל בגורל התלמידים – לעיתים קרובות הוא לוחץ את אֶל לפינה ודוחק אותה החוצה מאזור הנוחות שלה. בהזדמנויות האלה אֶל קולטת שהוא מנסה לומר לה משהו, אבל לא תמיד היא מוצלחת במיוחד בפיצוח כוונותיו. שילוב של יוהרה ומרירות גורם לה לייחס לו בדרך כלל כוונות ציניות ומעשיות, אבל אירועים שיקרו בעתיד, בייחוד בספר השני, יגרמו לה לשנות את דעתה.
עכשיו כשאני כותבת את זה, אני חושבת שזו מערכת היחסים האהובה עליי בספר - אל והסקולומאנס. זו מערכת היחסים העשירה והמרובדת ביותר, שעוברת את ההתפתחות המשמעותית ביותר, מבין מערכות היחסים האחרות. וכאן אנחנו נוגעים בחיסרון של הספר – הדמויות עצמן אינן שטוחות, הן בסך הכול די מורכבות ומעניינות, אבל מערכות היחסים ביניהן שטוחות להפליא. יש לכך תירוץ הגיוני – במקום שבו חברך היקר ביותר עלול להיטרף בעודו חי בדרך לספרייה, אנשים נזהרים מלפתח קשרים מאוד עמוקים. ובכל זאת, במהלך אירועי הספר הראשון והשני יהיו דמויות שיסתננו לליבה המבוצר־לכאורה של אֶל, ובין אם זו ההכחשה וההתנגדות שלה לרגשותיה, או עצלות קלה של הסופרת, אין התעסקות עמוקה מאוד בטווייתן של חברוּת ואהבה, ועל זה היה לי קצת חבל.

ובכל זאת, הספרים האלה הם כיף טהור. יש בהם עולם עשיר שקל להאמין בו; דמיון מופרע לצד והיגיון, סדר ואיזון נוביקיים; בית ספר עם אישיות עקבית; והרבה הפתעות, טוויסטים וחידות שאני מחכה לפתרונן בספר השלישי.

» ביקורות נוספות של מִשְׁאלת לֵב
» ביקורות נוספות על A Deadly Education