ביקורת ספרותית על ראש המטה הכללי מאת מרדכי (מוֹטה) גוּר
ספר טוב

---

"ראש המטה הכללי" מאת מרדכי (מוֹטה) גוּר (הוצאת מערכות, 1998), ספרו האוטוביוגרפי של רא"ל מוטה גור על כהונתו כרמטכ"ל, יצא לאחר מותו. ככזה הוא נעדר ביקורת עצמית של ממש. ועדיין יש בו כתיבה קולחת והוא מאיר עיניים על תקופה שלא הרבה נכתב עליה, הן בהקשרי שיקום צה"ל לאחר המלחמה ב־1973 והן בהקשרי מבצע "ליטאני". הרמטכ"ל בעת פרסום הספר, אמנון ליפקין־שחק, כתב כי גור "מנהיג צבאי אותנטי, היה ער לחשיבות הכוח, לבנייתו הנבונה והנחושה במיטב הכלים והחומר, אך השכיל להכיר גם במגבלות הכוח" (עמ׳ 8). גור, כתב, מונה בעת קשה לצבא, למדינה ולחברה, אשר "חיפשו ארוכה למכאובי מלחמת יום־הכיפורים, ביקשו לשקם צבא וחברה שנקלעו אל מלחמה בתנאי פתיחה קשים מנשוא – ואשר יצאו ממנה, דווקא בשל פתיחתה הבלתי־אפשרית לכאורה, בניצחון גדול אך גם בשבר גדול מאוד" (עמ׳ 7).

"גור נדרש לשקם צבא ולחזק חברה, תוך תהליך קשה ביותר, למערכת ולאנשיה, של הפקת לקחים ויישומם. לתפקיד הרמטכ"ל בכל עת ובוודאי בעת ההיא, התבקש אדם בעל תכונות של מנהיגות, חשיבה מקורית, ניסיון צבאי, והרבה אומץ ויושר" (עמ׳ 7). כל אלה, קבע ליפקין־שחק, "נמצאו במוטה כשנתבע למשימה המפרכת של שיקום הצבא ואמון העם בו, בניית הכוח, תכנון ארוך־טווח והתמודדות עם מהלכים מדיניים, שנבעו ממלחמת יום הכיפורים והתפתחו במהלך שנות כהונתו" (עמ׳ 7). לדבריו, "ממבצע אנטבה ועד מבצע "ליטאני", במלחמה בטרור ובמלחמה לאורך הגבול הצפוני, ולעומת זאת בקרב על השלום, כדרג מקצועי מייעץ לדרג המדיני המתווה מהלך מדיני חסר־תקדים, היטיב מוטה לבטא עמדות מדויקות וישירות, אך גם להיות גורם מפשר" (עמ׳ 8).

גור סגר בספר חשבונות עם כל רעיו לנשק, אך זכר גם לפרגן. "הוא ואני שירתנו יחד בצנחנים" (עמ׳ 25), כתב על שרון שעליו מתח בשעתו ביקורת קטלנית על תפקודו בקרב המיתלה. "הזיכרונות מקרב המיתלה 1956 היו מעורבים ומשולבים – טקטיקה, אסטרטגיה ומדיניות. נעתי אז בראש הכוח הגדודי שלי למעין סיור אלים בפתחה המזרחית של המעבר, כאשר נקלענו אל תוך מארב מצרי בכוח של שני גדודים. התפתח קרב קשה, אכזרי וממושך שבסופו השתלטנו על המעבר – באבידות כבדות" (עמ׳ 88). בקרב, קבע, "הצנחנים נלחמו במסירות, בגבורה ובדבקות במטרה, שהפכו סמל ודוגמה. אך למדנו גם מהי המשמעות הטקטית של לחימה בשטח הררי כה קשה לתצפית, לתמרון ולהסתערות" (עמ׳ 88).

גור ציין שהגיע לקרבה מיוחדת עם אלוף רפאל איתן – רפול, אותו הכיר "בשירותנו המשותף בצנחנים" (עמ׳ 14). לדבריו, "תמיד הערצתי אותו כלוחם. איתנותו במלחמת יום הכיפורים עוד הוסיפה לתחושה זו רובד עמוק של אמון והכרת תודה" (עמ׳ 14). גור מינה את רפול לאלוף פיקוד הצפון ולראש אג"ם, אך כשמונה למחליפו הזהיר את שר הביטחון ויצמן מיחסו של רפול "להערכות המודיעין ולנושאים אסטרטגיים־מדיניים" (עמ׳ 475), וציין שהשר יידרש לפצות על כך. כלל לא בטוח שצדק.

חלק ניכר מהספר הוקדש לפרשת מבצע אנטבה, ב־1976, ולהצגת תפקודו במהלכו באור חיובי. "עבורי כרמטכ"ל היתה לחטיפה משמעות צבאית כפולה: פעולה צבאית לשחרור החטופים בכל מקום שיהיו; ו/ או פעילות תגמול ותגובה כנגד המחבלים אשר תכננו את הפשע ופיקדו עליו מרחוק" (עמ׳ 175). גור ציין כי "ניסיוננו במבצעים מיוחדים היה גדול – גם בביצוע וגם בתכנון ובאימון לקראתם. בהיותי מ"פ בצנחנים, בשנת 1954, כבר תרגלנו צניחות על שדה תעופה ונחיתות שקטות, ללא אורות, בתוך שדה תעופה" (עמ׳ 200). לדבריו, "משך כל השנים פשטנו בתרגילים על שדות תעופה בצניחה, בנחיתה ישירה ומהים" (עמ׳ 200). סיירת מטכ"ל נכנסה כוננות (אותה כינה היחידה או היחידה של יוני). גור ציין כי את מפקדה, סא"ל יוני נתניהו, יוצא הצנחנים, הכיר היטב. "מבחינתי היה יוני השילוב האופטימלי של מפקד בצה"ל – היסודיות הבלתי מתפשרת, הנובעת מאופי הפעילות של היחידה, מצד אחד והמהירות והנכונות ליטול סיכונים, האופיינים לקרבות שריון, מצד שני" (עמ׳ 259). מאחר ויוני שהה בסיני בהכנות למבצע מילא את מקומו רס"ן מוקי בצר, יוצא סיירת צנחנים, אשר "שירת ביחידה שנים רבות, והשתתף במרבית המבצעים להצלת בני ערובה מידי חוטפיהם" (עמ׳ 179).

כשרה"מ רבין שאל את גור האם יש לצה"ל מענה מבצעי לבעיה השיב גור כי "אם הממשלה תחליט, אנחנו מסוגלים עוד הערב לטוס ולשחרר את החטופים. כבר נתתי הוראות להכין את הכוחות לכך" (עמ׳ 204). יתכן, אך ניכר כי ראה במודיעין מדויק ועדכני תנאי לביצוע. לשר הביטחון פרס אמר גור כי "אם עוסקים ב׳גולדפינגר׳ זה דבר אחר! אם ג׳יימס בונד – לא איתי! מדברים על מבצע צה"לי, שהמטרה שלו לחלץ כל וכל אזרחים – ואם לא יהיה מודיעין מבצעי – לא יהיה מבצע!" (עמ׳ 244). את הפער הזה נדרש המוסד להשלים. "העובדה שבראש המוסד עמד האלוף (מיל׳) יצחק חופי (חקה) – "אחד מאיתנו" בצה"ל משך עשרות בשנים, רק הקלה על הבנה מהירה של הצרכים וכן הדרכים והשיטות למימושם" (עמ׳ 181). גור העריך את חופי מאוד מאז שירותם המשותף בצנחנים" (עמ׳ 182).

למפקד המבצע מינה גור את הקצח"ר, תא"ל דן שומרון, אשר היה בעיניו "שילוב מעולה ביותר של צנחן ושריונר, לוחם ואיש חשיבה באסטרטגיה ובמדיניות הביטחון. כצנחן השתתף ופיקד על מבצעים רבים במלחמות ובפעולות התגמול לאורך הגבול ובעומק שטח האויב" (עמ׳ 228). גור ציין כי "מיד לאחר הדיון אצל שר הביטחון החל דן שומרון לפעול כמפקד המבצע – והכל סרו למרותו ולסיפוק צרכיו" (עמ׳ 247). במקביל עסקו בתכנון רמ"ח המבצעים דאז, תא"ל אביגדור (יאנוש) בן־גל, ואל"ם אהוד ברק, מפקד סיירת מטכ"ל לשעבר, שהיה בעיניו "ללא ספק, המתאים ביותר לטפל בשחרור החטופים. שכן, הוא פיקד אישית על הכוח ששחרר את החטופים ממטוס "סבנה" בלוד בשנת 1972. אולם, בנוסף לכך נשא עמו אהוד ניסיון קרבי עשיר ביותר במבצעים מיוחדים בעומק שטח האויב, אשר המפורסם שבהם היה פגיעה בראשי אש"ף בתוככי העיר ביירות, בלב ליבו של המבצר האש"פי. קור רוחו ומוחו הפורה עשוהו לוחם ומפקד יוצא דופן ורב־פנים" (עמ׳ 209).

בדיון המסכם בלשכת ראש הממשלה רבין אמר גור כי "מבחינה צבאית מדובר במבצע ולא בפנטסיה. זה מבצע שבהחלט אפשר לעשותו ולקחת את הסיכון. אם לא היו מספיק ידיעות ואם לא היה נוצר מצע מספיק בשל למבצע כזה, לא הייתי מציע זאת!" (עמ׳ 271). רבין קיבל את עמדתו וכך גם הממשלה שאישרה את המבצע.

בפעולת החילוץ נתקל הכוח הרכוב בשני חיילים אוגנדים. "הכוח נכנס לכוננות, ויוני וגיורא שלפו אקדחים בעלי משתיקי־קול. אחד האוגנדים נעלם בחסות הצללים שליד המגדל, והשני נשאר במקומו, כיוון את נשקו וקרא לעצור. יוני וגיורא ירו באוגנדי מטווח של כ־10 מ׳, פגעו בו אך לא הרגוהו" (עמ׳ 277). ההיתקלות שיבשה את התכנית. לאחריה "עצרו כלי־הרכב במרחק של 50 מ׳ מהטרמינל (במקום להגיע עד אליו), ויוני הורה לאנשיו לצאת ולהסתער. מוקי, מפקד החוליה ראשונה פתח בריצה לעבר הטרמינל" (עמ׳ 277). במקביל, "יוני ואחריו כל קבוצת הלוחמים פתחו בריצה קדימה ועד מהרה נוצר מעין גוף אחד מסתער עם המפקדים בראש" (עמ׳ 277).

"ראשונים פרצו פנימה אמיר (מחוליית אמנון) ואמנון. מחבל, שעמד בצד ימין של האולם, פתח באש לעבר הפורצים אך לא פגע באיש. אמיר ירה לעברו והרגו. אמנון ירה לעבר המחבלת ומחבל נוסף, שהיו צמודים לחלונות משמאל לפתח, ופגע בשניהם" (עמ׳ 278). שניות לאחר מכן "זיהה מוקי מחבל רביעי בקצה השמאלי המרוחק של האולם, ירה בו והרגו" (עמ׳ 278). לדברי גור "משך הזמן שעבר מההיתקלות באוגנדים עד הריגת ארבעת המחבלים היה 15 שניות. מהירות הביצוע היתה, ללא כל ספק, הגורם העיקרי למיעוט הנפגעים בקרב החטופים" (עמ׳ 278). במקביל, נפגע יוני במהלך התנועה לטרמינל ונהרג, "ומוקי קיבל את הפיקוד על הכוח" (עמ׳ 278). כלל הכוחות ביצעו את משימותיהם על הצד הטוב ביותר והמבצע הסתיים בהצלחה.

גור כתב כי "בתולדות העם היהודי, צה"ל, וכל אוהבי החופש והחירות בעולם ישאר מבצע אנטבה כאבן פינה בבניין החופש והמוסר המדיני, הצבאי והאנושי" (עמ׳ 290). יש לציין שגור היה פחות הדוחף ויותר הבקר הזהיר שבשל ניסיונו ביקש לוודא את ההיתכנות המבצעית (בדומה לבר־לב שריסן את שרון בצליחת התעלה עד שהגיע העיתוי המתאים). אבל בספר ניכר שביקש לתאר את עצמו כיוזם העיקרי ומעדויות אחרות לא כך הוא הדבר.

פרשה בולטת אחרת בכהונתו היתה מבצע "ליטאני" ("אבי החוכמה") כנגד מאחזי המחבלים בלבנון ב־1978, לאחר פיגוע "אוטובוס הדמים". כרמטכ״ל, כתב, "החלטתי שאת מיטב יכולתי וכישורי אתרום, אם אתמיד להיות במרכז השליטה, בשעות הקרב העיקריות" (עמ׳ 407). לדבריו, התנאים המוקדמים המאפשרים קבלת החלטה כזו הם: "היכרות מוחלטת עם התכנית המבצעית על כל פרטיה; מודעות לקשיים אפשריים ותגובות האויב; יחס אישי, הנובע מהיכרות עמוקה עם המפקדים – מאלוף הפיקוד ומפקדי העוצבות עד רמת מפקדי הגדודים ועד בכלל, ועם רבים ממפקדי הפלוגות; ידיעה והבנה בתורת הקרב ובשיטות הלחימה שעומדים לממש במערכה; אמון בלתי מסויג, אם כי תוך בקרה, בדיווחים מהלוחמים והמפקדים בכל הרמות" (עמ׳ 407). והעיקר, קבע, "ניסיון מבצעי, המאפשר לחוש ממש את הקרב גם מרחוק" (עמ׳ 407).

גור תיאר כיצד במהלך המבצע פשט גדוד 12 של גולני, בפיקוד מנו הרט, על מאחזי המחבלים בתל עכוש ותל דהור. "כוח מנו, כ־100 לוחמים, החל לנוע אל היעדים שלו בשעה 02:45, ובאיחור קל כיוון שהארטילריה היתה עדיין עסוקה באל־חיאם. על גבעה סמוכה למרג׳ עיון התמקמה פלוגת טנקים לחיפוי במקרה הצורך" (עמ׳ 411). במקביל, סיפר, "הכוח התקדם בתנועה רגלית קשה על המדרון המערבי והתלול של תל עכוש ונאלץ להתחכך בבתים הקיצונים של הכפר אל־בלאט, שגם בו שכנו, לפי דברי התושבים, כי־100 מחבלים. אי לכך הפעיל מנו אש ארטילרית, ובחיפויה המשיך להתקדם עד ל־250 מטר מהיעדים" (עמ׳ 411). את הקטע אחרון גמעה "הפלוגה התוקפת בהתגנבות שקטה" (עמ׳ 411). רגע לפני הפריצה לעבר המוצב בתל עכוש, "שמע הסמג"ד שצעד עם החוליות הקדמיות שאלה מתוך המוצב – "מן הדא?" (מי זה)" (עמ׳ 412). בתגובה הסמג"ד, קצין מגולני בשם גבי אשכנזי (לימים הרמטכ"ל), "פתח באש ועימו חוליות הרתק. מאש המחבלים נפצע הסמג"ד ונשאר במקום. מפקד הפלוגה הסתער עם חוליית החוד, ותוך מטחי אש הגיעו עד לסוללת העפר, המקיפה את המוצב, והשתלטו על פאת תעלת הקשר. מכאן החל הכוח בטיהור שיטתי של תעלת הקשר ועמדות הירי, על פי התורה הנלמדת" (עמ׳ 412).

גור שיבח בספר את פעולת אוגדת הקצח"ר, תא"ל אורי שמחוני (פקוד ותיק שלו מהצנחנים ופיקוד הצפון). "הרעיון המרכזי בתכנית של תא"ל שמחוני היה, לתקוף בשלב הראשון במקביל את מרון א־ראס ואת מוצבי השדה 850 ותל שעלבון, בפעולת לילה, ובכך לכתר את בינת א־ג׳בל לקראת אור יום. בשלב השני, ותוך פעולת ריכוך ותקיפה כמעט מכל הכיוונים, להשתלט על בינת א־ג׳בל ולטהר אותה" (עמ׳ 419). ואמנם, "עד השעה 14:00 עיכב תא״ל שמחוני את כוחותיו מסביב לעיירה בינת א־ג׳בל, על מנת להתארגן ולהתחמש כראוי" (עמ׳ 425). אך לאחר מכן, בפקודת שמחוני "פרצו הכוחות אל העיירה מכל העברים" (עמ׳ 425). כוח בית הספר למ"כים, בפיקוד אל"ם איציק מרדכי, "נע עד ברכת המים הפתוחה על כביש אחד. מברכת המים המשיך הכוח בפיקודו של סא״ל לאור עד לצומת סף אל־הווא, בעוד שהכוח בפיקודו של סא״ל ממושי פונה מזרחה לטיהור העיירה בחלקה המרכזי. בהיתקלות מאחד הבתים נהרג לוחם ונפצעו ארבעה" (עמ׳ 425). במקביל כוח משימה בפיקוד רס"ן עוזי דיין "שטף את העיירה ממזרח למערב, וכל שטחי המפתח נתפסו. מכאן ואילך התנהל טיהור שיטתי של העיירה ממחבלים נשק ומפקדות" (עמ׳ 425).

חטיבת הצנחנים הסדירה, עליה פיקד אל"ם ליפקין־שחק פעלה היטב אף היא. "אמנון שלח את הטנקים לחבור לכוח של סא״ל רפאלי, וב־07:00 החלה ההתקפה על הכפר שמע –ללא סיוע אוויר. בעוד ההסתערות נמשכת הורה המח״ט ליחידה נוספת, בסיוע טנקים, ללחוץ לעבר תל ארמיס. לכל יעד ריכז אמנון סיוע ארטילרי, ובשעה 10:00 נכבשו היעדים ואמנון הורה ליחידה שכללה כוח צנחנים וכוח הנדסה להתחיל בכיבוש המוצבים ברכס ראס ביאדה. בתנועה משולבת של טנקים ורגלים נשטפו בונקרים, עמדות ותעלות והרכס כולו נפל לידינו" (עמ׳ 426). בסיכומו של בדבר, כתב גור, "מבצע "ליטאני" שינה אמנם את המצב הטקטי מיסודו, ויכולת הפעולה של המחבלים כלפינו נפגעה קשות – אך לא שינה את המאזן המדיני-אסטרטגי. אמנם לא זו היתה כוונתו, אך אין הדבר מקטין את תחושת התסכול ששררה ועדיין שוררת בקרב אנשים רבים אשר ציפיותיהם היו גדולות מיכולת המציאות לספקן" (עמ׳ 473). יש בדברים הד גם למבצעים וסבבים נוספים בלבנון, באיו"A וברצועת עזה.

סופר על גור שתמיד היה מודע למקומו בהיסטוריה וניכר שהפנים את הכלל שניסח צ׳רצ׳יל בשעתו, לפיו ההיסטוריה תזכור אותו בחיוב כי הוא מתכוון לכתוב אותה. כך עשה בספריו הקודמים וכך עשה גם כאן.

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על ראש המטה הכללי