האוטוביוגרפיה *"אנחנו"* שכתב הרמטכ"ל ושר ביטחון לשעבר בני גנץ (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2026) היא בעיקר כתב תירוצים והתחמקויות. בהתייחס לספר כתב ב*"הארץ"* העיתונאי רביב דרוקר כי "אין הרבה אנשים שאמורים לכעוס על נתניהו יותר מגנץ. נתניהו ארגן נגדו התקפות אכזריות מעל לחגורה ומתחת לחגורה, רימה אותו וגזל ממנו את תפקיד ראש הממשלה. למרות זאת גנץ בספרו מגיב במתינות, יחסית; אולי מה שחווה לא חי בשלום עם החזון הנוכחי שלו לממשלת אחדות עם נתניהו ובלי קיצונים (נתניהו איננו קיצוני בעיניו)". הפרשן אמיר אורן כתב ב*"הארץ"* כי "כקצין בצה"ל, גנץ תמיד היה יותר ארוך מעמוק וחביב ממוערך. הוא לא היה שנוי בשום מחלוקת כי לא נקשר בשום מעלל מיוחד. נעים הליכות, לעולם לא שובר כלים. חנה בבלי, לא חנה סנש. לא חותר, צף. מפקדיו (גבי אשכנזי) ופקודיו (יאיר גולן) לא התלהבו ממנו. כרמטכ"ל וכפוליטיקאי, שומעיו בדיונים ולאחריהם נדהמו מהערצתו לנתניהו, המופת רב-השנים שלו שאותו עודנו שואף לחקות, ולא רק בטיפול בכרבולת. נתניהו, המבוגר מגנץ בעשור, הוא כמעט אחיו התאום. "בתוך תוכו הוא חושב בהרבה סוגיות כמוני", מפענח הבנימין הצעיר. "אם יכניסו אותנו לשני חדרים נפרדים ויציגו לנו שאלות זהות בסוגיות שונות – ואם יקרה הנס והוא יאמר אמת – התשובות שלנו יהיו זהות או לפחות דומות. ההבדל המשמעותי בינינו הוא שאצלו השלטון קודם לכל". הכל נכון ועם זאת יש בו כמה פרקים שמעניין לקרוא.  בטרם הגיוס, סיפר, "בשיחה על ערמת אספסת ליד הרפת, בשדה שעליו נטוע כיום כרם זיתים, המליץ לי אבי על מסלול בני משקים, מסלול פיקוד בנח"ל המוצנח לבני מושבים וקיבוצים. "אם אנחנו, בני ההתיישבות העובדת, לא נלך לקרבי– מי ילך?" אמר. דבריו נחקקו בי והיו לי כצוואה" (עמ׳ 159). ועוד סיפר, כי כשאחד מבניו היה צוער בקורס קצינים, הוטל עליו להציע נוסח חלופי "למוטו המוכר המתנוסס ברחבת בה"ד 1 – "ממני תראו וכן תעשו", דברי השופט גדעון ללוחמיו לפני הקרבות באזור עין חרוד. ניר התקשר להתייעץ איתי. הצעתי לו את המשפט ממשנה אבות: "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך". זו הייתה תמצית תפיסת עולמי כמפקד: תהיה הוגן, תישאר בן אדם. דרשתי מהמפקדים שהיו תחתיי מקצועיות חסרת פשרות. אחרי הכול, אנחנו לא בתנועת נוער. בצבא אנחנו עוסקים במלחמות ובחיי אדם. אתם לא יכולים ולא צריכים להבטיח שירות קל או נעים, אמרתי למפקדים, אבל אתם צריכים להבטיח שתמיד תהיו הוגנים, מקצועיים ומסורים למשימה ולאנשים, בסדר הזה. רק אז אנשים ילכו אחריכם באש ובמים" (עמ׳ 159). "את החודש הראשון בגדוד 50 עשינו באזור חרבת קאסן, דרומית ליישוב תקוע, באימון שטח מפרך שהיה מעין חזרה דחוסה של הטירונות. משם המשכנו לקורס צניחה. אחר כך הגיע מבצע ליטני" (עמ׳ 159). בגמר המבצע עברו גנץ וחבריו "לאימון משולב עם קורס מ"כים שסיים את המסלול" (עמ׳ 160). בהמשך, יצא לקורס קצינים "ולבסוף חזרתי לגדוד 50. במשך חצי שנה הייתי מ"מ דרגון, טיל הנ"ט אז, אחר כך חברתי לאורי ארליך המפקד שלי, הפעם כסמ"פ, ואז יצאתי לקורס מ"פ" (עמ׳ 160). 
בשנת 1980, והוא מ"מ, הוטל על חטיבת הצנחנים לצאת למבצע "איש דמים" בלבנון. "נערכנו לפשיטה מוסקת, ראשונה שלי, על מפקדת "חזית השחרור הערבית" מצפון לגשר קסאמיה. המפקדה הזו הייתה אחראית לפיגוע בפעוטון במשגב עם חודשיים קודם לכן, באפריל 1980, שבמהלכה נהרגו תינוק, אזרח וחייל. צורפתי לכוח של אורי ארליך. במסגרת ההכנות בניתי לעצמי פק"ל כבד משקל שנשאתי על גבי – מכשיר קשר, שני טילי לאו למקרה שאצטרך לירות לעבר מבנים, ומרגמה 52 מ"מ עם כמה פצצות לחיפוי בעת החילוץ לכיוון הים. באימונים במחנה שדמה הגעתי למיומנות גבוהה בתפעול הפק"ל הזה" (עמ׳ 192). בליל ה־29 ביוני 1980, כתב, "הנחיתו אותנו מסוקי יסעור בלבנון. כוח של שלדג, שהיה מצויד במכשירי ראיית לילה מתקדמים, הוביל אותנו. כשהתקרבנו לבתים התפצלנו לכוחות משנה והתקדמנו דרך מטע בננות אל היעד– בית מחבלים. התקדמתי עם כוח החיפוי, שהיה אמור לתת מכת אש, אותה ינצל אורי לריצה לכיוון הבית ולזריקת מטענים לתוכו" (עמ׳ 192). גנץ סיפר כיצד "התמקמנו על טרסה בקצה המטע ששלטה על הבית, וראינו מחבל יוצא ממנו. פתחנו באש והרגנו אותו. אורי נצמד לבית, שממנו עלו קולות נפץ. אמרתי לאורי בקשר: "זכור את שלכת, לך אחורה"– התכוונתי לשני המ"פים שנהרגו כשהבית קרס עליהם. פחדתי שהבית תכף יתפוצץ. החלטנו לנתק מגע ולא להשאיר את המטענים בפנים. נסוגונו, הבית עלה באש, ואיש מאיתנו לא נפגע. אפילו לא יריתי, והפק"ל הכבד עשה איתי את כל הדרך חזרה, יחד עם הידיעה שייתכן שהניסיון המבצעי שצברתי הציל את חיינו" (עמ׳ 192). לא פעם, כתב, בשומעו שרים שלא שירתו בצבא מייעצים בזלזול "לקצינים, גם לכאלה שנכשלו ב־7 באוקטובר, אני נזכר בלילה ההוא ובחשיבות הניסיון המבצעי. בסוף, אחרי הכול, להיות איש צבא – לוחם, טייס, טכנאי – זה מקצוע. אל לנו לשכוח זאת כדרג מדיני. אנחנו יכולים לקבוע משימות ויעדים, אבל אלו חייבים לפגוש את המציאות המקצועית בשטח, ולא פנטזיות של יחסי ציבור" (עמ׳ 193).
עוד כשהיה סגן מפקד פלוגה בגדוד 50, סיפר, "הצעתי למג"ד דורון אלמוג, לימים חבר טוב, לשנות את המסלול של בני המשקים שעד אז התפצל בין טירונות במחנה 80 לבין האימון המתקדם. המצב הזה הצריך להחליף סגל אחרי כמה חודשי טירונות, ופגע בתהליך ההכשרה. הוא קיבל את הצעתי וכשחזרתי כמ"פ, נשלחתי למחנה 80 במטרה להכין את הצוות לקליטת המחזור הראשון שיעשה את המסלול המלא, מחזור נובמבר 1981. בשיאן של ההכנות הגיעה שיחת הטלפון מחזי צפריר שפיקד בעבר על הפלוגה בבה"ד 1 שבה שירתי לצד חברי הטוב אומי. צפריר ביקש למנות אותי לתפקיד מ"פ מבצעי בשל הדחה של מ"פ אחר. כך הגעתי בהתראה של כמה שעות, התייצבתי בפלוגה ב־5 לפנות בוקר, הערתי אותם והודעתי להם שאני המ"פ החדש ויצאנו לדרך" (עמ׳ 160). בעת שפיקד על הפלוגה, כתב, "התכוננו למלחמה בלבנון, שנדחתה שוב ושוב. המח"ט יה־יה החליט שהיא כבר לא תקרה ושלח אותי לקורס של "הכומתות הירוקות", הכוחות המיוחדים של ארצות הברית, בצפון קרוליינה – כדי להפוך אותי לרמבו מוסמך. המלחמה פרצה כשהייתי בעיצומו של הקורס. רציתי לחזור לארץ מייד, אבל כפו עליי לסיים אותו. ביום הסיום תפסתי את הטיסה הראשונה לישראל, לקחתי כמה דברים מהבית והתייצבתי. הגעתי באיחור למלחמה" (עמ׳ 161). אבל אז גילה לתדהמתו שהציבו אותו במפקדת קצין חי"ר וצנחנים ראשי (מקצח"ר), בתפקיד ראש מדור תו"ל מצרים. "סירבתי להשלים עם הגזירה, ועליתי צפונה. התייצבתי נטול תפקיד בגדוד 50, במשרדו של קשל"ח החטיבה, יוסי שוורץ. אמרתי לו שאני מיועד להיות מ"פ יחידה חטיבתית, הסיכום המקורי שנעשה איתי לפני שיצאתי לקורס" (עמ׳ 161). קצין השלישות אמר ליה־יה, מח"ט הצנחנים, שישנו סרן גבוה שברח ממקחצ"ר שאמר שהוא לא הולך לשום מקום עד שלא יצרפו אותו חזרה לגדוד 50. "פתור את זה" (עמ׳ 161), השיב יה־יה. "כדי שלא אסתובב סתם בין הרגליים, בנה לי חזי צפריר פלוגה מאולתרת עם מחלקת חי"ר, מחלקת טנקים שהייתה מסופחת לגדוד, טרקטור לפילוס הדרך, שני תותחים וסוללת וולקן" (עמ׳ 161). לדבריו, "עם הפלוגה המאולתרת הזו נקלעתי לקרב במערב ביירות. במשך כל הלילה חטפנו אר־פי־ג'י. שם פגשתי לראשונה מאז שובי ארצה, את יה־יה, שפנה לחזי ואמר: "תשמור על בני, הוא רק עכשיו חזר ואין לו מושג מה עושים פה". כך השתתפנו בכיבוש מערב בירות" (עמ׳ 162).
גנץ העיד בספר שהפיקוד על גדוד הצנחנים 890, בין השנים 1989-1987 היה אחת הפסגות של הקריירה הצבאית שלו. "כשנכנסתי לעזה במלחמת חרבות ברזל, חיכתה לי כתובת על אחד מקירות בית החולים הטורקי: "בני, גדוד 890 אוהב אותך". גם אני אוהב את הגדוד הזה. לימים, עבר בננו הבכור נדב מיונים לגדוד, וכשנשאל למה הוא רוצה להגיע אליו, ענה: "כי אמא שלי הייתה בו מש"קית ת"ש". את אביו, המג"ד, הוא לא הזכיר" (עמ׳ 157). נדרשו, סיפר, "שבע שיחות נדרשו לי כדי להתמנות לסמג"ד 890. למדתי בפו"ם ונהניתי מחיי העיר הגדולה. רציתי להתמנות לקצין האג"ם של חטיבה 35, גם כדי להתנסות בעבודת מטה וגם משום שחשבתי שזה יקדם אותי לתפקיד מג"ד. אבל שאול מופז, מח"ט הצנחנים, שמר את התפקיד למאיר כליפי, ומדי יום שישי זימן אותי לריאיון כדי להחליט על המשך דרכי. עד שנמאס לי. שאלתי את מופז מי הגדוד הכי בעייתי שלו. "890", ענה מופז. "אז אלך לשם", אמרתי, "לפחות יהיה מאתגר"" (עמ׳ 157). ואכן, כפי שציין, "890 הייתה יחידת שדה מובהקת. היינו עסוקים מאוד בלבנון ובאינתיפאדה הראשונה שפרצה בדצמבר 1987. באותם ימים ידענו היתקלויות רבות, איבדתי לוחמים וקצינים, ובתוך כל אלו הכרתי את רויטל" (עמ׳ 157). לדבריו, התפקיד היה מיוחד בשל החיבור המוחלט " לאנשים ולמשימה לבין הראייה הרחבה של התמונה. גדוד הייחוס שלי היה גדוד 50 שממנו באתי, גדוד שחי במחזורים של חצי שנה. ב־890 נהניתי מהרציפות. כיוון ששימשתי ברצף סמג"ד ומג"ד, הייתי לא רק הוותיק ביותר, אלא גם המקצועי והבקי ביותר. אני הייתי הגדוד" (עמ׳ 158).
"לא במקרה אמרתי עם פרישתי מצה"ל, אחרי 38 שנות שירות, שמג"ד 890 היה תפקיד חיי. אהבתי את שלדג, שאיתה הגעתי למבצעים במדינות ערב ואל מטוס שהיה אמור לנחות בעיראק כדי להילחם בסדאם חוסיין, אבל השירות ב־890 היה שיא. לגדוד לא היו בתקופתי כמג"ד קרבות הרואיים. לא נלחמנו בחווה הסינית ולא בסמטאות עזה, כפי שנלחם גדוד 890 בחרבות ברזל. אפילו במבצע "חוק וסדר", הפשיטה הגדולה של כוחות צנחנים, הנדסה ושריון על בסיס מחבלי חיזבאללה בכפר מיידון בדרום לבנון במאי 1988, היה לנו תפקיד משני" (עמ׳ 158). אבל, כתב, היה לו "סגל מצוין וחבורת מ"פים מופלאה: יאיר גולן, אז סרן נמרץ ואמיץ, היה הסמג"ד שלי. על המ"פ אביב כוכבי, מהקצינים המובילים בגדוד– מקצוען ורציני בעל כושר מנהיגות והבעה, יסודי, אינטליגנטי ואנושי במידה רבה– אפשר היה לזהות כבר אז שהוא נועד לגדולות. הפלוגה שלו ישבה כפלוגת גדר בגזרת מטולה והוא אכל לי את הראש איך הצנחנים על הגדר ולא בתוך לבנון. מ״פ נוסף היה דרור וינברג ז״ל שעליו עוד אספר" (עמ׳ 158). עיקר הפעילות היה בלבנון, ובסיכול חדירת חוליות מחבלים לישראל, והמג"ד הצעיר מצא עצמו בלחימה מטווח קרוב ארבע פעמים.
ב־2010 כתב הפרשן הצבאי ולימים ח"כ, עפר שלח, מאמר ב*"מעריב"*, שבו סקר את המועמדים להחליף את הרמטכ"ל גבי אשכנזי (לימים שותפו הפוליטי של גנץ). סגן הרמטכ"ל גנץ היה מועמד של פשרה, ובסופה של סאגה פתלתלה גם נבחר לרמטכ"ל. שלח, שהכיר את גנץ עוד מהימים שבהם היו קצינים צעירים בצנחנים, כתב שבמסלולו הצבאי "מופיעים כל המרכיבים של רזומה מכובד: מיחידה חטיבתית בצנחנים (פלחה"ן) דרך יחידת שלדג, חטיבת הצנחנים, אוגדת מילואים, יחידת הקישור ללבנון ועד אוגדת איו"ש. דרכו לצמרת דומה מאוד לזו שעשו רמטכ"לים אדומי כומתה לפניו. איך מילא את תפקידיו זה כבר סיפור אחר. כשהיה מח"ט הצנחנים, כינו אותו קציניו מאחורי גבו "בני חותא"; אצל בני תמיד יש זמן, המשימה תחכה. הייתם מצפים שאדם עם סדרה כזו של תפקידים יותיר אחריו שובל של זיכרונות מאירועים שבהם נטל חלק; אצל גנץ, הזיכרון העיקרי הוא איך התקדם הלאה". בהתייחס לכך 890 הייתה תחנה בולטת ויוצאת דופן. השאר, וגם הרמטכ"לות התכתבו היטב עם תיאורו של שלח, וגם מהספר הם מצטיירות כך.
כמובן שהפרקים על אשתו שחולה באלצהיימר הם הנוגעים ללב והיפים בספר. ניכרת בהם אהבתו אותה וכאבו על שאירע לה. בסופו של דבר גנץ כתב ספר מעניין, אבל כפי שציין דרוקר, "מספר הפעמים שגנץ מכה על חטא: הוא טעה כשנשא את "נאום הכלניות" בסוף מבצע "צוק איתן"; הוא מתחרט על שיצא בקמפיין "ממשלת אחדות חילונית" ב־2019; הוא טעה כשיצא מממשלת נתניהו בזמן המלחמה, וטעה עוד יותר כשלא ניסה להיכנס לממשלה אחרי הבחירות האחרונות". בקיצור, לא בדיוק טעויות מאז׳וריות. ועדיין ספר מעניין.

"בראותך אותם גוררים את גופיהם אל תוך המשאיות בתנופה נואשת סופית שנראתה כמאכלת את אחרית כוחם, חשת בהרגשה של אחוה רמה הקושרת אדם בעוצמה עזה אל אלה שעמם השתתף במשימה עמוקה ואימתנית. זהו דבר־מה שאפשר לדעתו אך ורק בכור־ההיתוך המוסרי והרגשי של הקרב. זה תגמולו של האדם הלוחם" (עמ׳ 218).

לספר "הפטרול - המנזר: שני סיפורי מלחמה" מאת פרד מאג׳דלני (הוצאת מערכות, 1961) הגעתי בזכות המלצות מחברים. תחילה המליץ לי על הספר לפני כשלוש שנים חברי, אל"ם (מיל׳) בעז זלמנוביץ, מפקד סיירת גבעתי לשעבר, שהמונח קורא נלהב עושה לו עוול.

הספר, שכולל בתוכו שתי נובלות, הוא פרי עטו של פרד (במקור פאריד, שכן מוצא משפחתו מלבנון) מאג׳דלני, אשר שירת כקצין חי"ר בצבא הבריטי, לחם בצפון אפריקה ובאיטליה בשורות רגימנט הפוסיליירים של לנקשייר ועוטר על אומץ ליבו בצלב הצבאי. לאחר המלחמה שב לעיסוקו כעיתונאי וסופר ואת שתיאר, חווה "דרך הרגליים". קראתי ונהניתי מהספר, אך קשה לומר שהוא הותיר עלי חותם של ממש.

והנה באחרונה, נתקלתי בסקירה מצוינת על הספר שכתב ב"מערכות" חברי, אלוף (מיל׳) יאיר גולן, שגרמה לי לשוב ולקרוא אותו. הפעם הייתה חווית הקריאה אחרת לגמרי. יתכן והמימרה של הפילוסוף היווני הרקליטוס על נהרות תקפה גם לספרים, משום שלא ניתן לקרוא את אותו ספר פעמיים. אנחנו כבר איננו מי שהיינו בפעם הקודמת שקראנו בו, וההקשר הסביבתי הוא תמיד אחר. 

גולן, שעשה את עיקר שירותו הצבאי בצנחנים ובלבנון, סיפר בסקירה כי ספרי הוצאת "מערכות" הישנים חביבים עליו מאוד והוא היה רוצה לראותם מודפסים מחדש. "קראתי את הספר בעת אשפוזי בבית החולים תל השומר לאחר פציעה בהיתקלות עם חזבאללה. הערותיי בגוף הספר נכתבו ביד ימין (אני כותב בשמאל). הכתב מעוות ורוטט, אבל הנפש מתרוננת לנוכח הריגוש שבקרב. נלחמנו בסבך הלבנוני מלחמה מלאת ריגוש ועתירת צבאיות על גילוייה המפעימים, המרוממים, המתסכלים והמטופשים. בדיוק כמו קודמינו מכל אומות העולם – אנחנו, הלוחמים שהיינו מוכנים להקריב את חיינו, קיווינו שהמפקדים למעלה יודעים מה הם עושים ומעריכים נכונה את עלומינו". קשה שלא להזדהות (וגם להצטרף לקריאה להוציא ספרים שכאלו מחדש לאור).

בנובלה הראשונה, תיאר המחבר משימת פטרול "עמוק" בשטח ההפקר שבין קווי הבריטים והגרמנים בצפון־מערב תוניסיה בראשית 1943. מפקד הדיביזיה, גנרל דויל, הסביר בעת שיזם את הפטרול כי חשוב "שדוקא בעת שאתה נמצא בהגנה, לא תיתפס להלך־מחשבה הגנתי. חייב אתה להלום ולהלום ולהלום – אפילו בהיות החזית נייחת בסטטיות" (עמ׳ 13). כלל זה נותר נכון, אולם חובה היה עליו לקחת בחשבון את "מצב החומר בחוליה", כלומר את השחיקה שחוו אנשיו והמחיר שהפעילות המבצעית גבתה מהם. 

"בדרג הגדוד הגעת אל המלחמה. אף הדרגים האחרים היו מעורבים במלחמה, אך לא באורח דומה. לונדון, אלג׳יר, מפקדת־הארמיה, מפקדת־הקורפוס, מפקדת־הדיביזיה, מפקדת־הבריגדה – השרשרת הארוכה של משרדים ממונים קטנים־והולכים – כל אלה חייבים היו להיות מעורבים במלחמה, על־מנת שימצא בה הגדוד. כדי שיהא לך חוד־חנית, זקוק אתה לחנית; הגם שלעתים דומה היה כי נדרשת חנית ארוכה־ארוכה כדי לשאת חוד קטן ביותר; אולם היה זה משפט־קדום המוגבל בדרך כלל בחוגם של אותם אנשים שהמקרה סיפחם אל החוד, במקום אל החנית" (עמ׳ 15). אכן, ברמות הפיקוד הגבוהות של הארמייה, הקורפוס, והדיביזיה אולי מדברים עליה, אבל בגדוד פוגשים את המלחמה באמת, על שלל היבטיה ובראש ובראשונה הפחד והסכנה.

גיבור הסיפור הוא המייג׳ור טים שלדון, מפקד פלוגת חי"ר בריטי, שעליו הוטל לסייר בשטח שכונה במפות הקוד בשם "משק לבן" ולאסוף מודיעין בדבר נוכחות כוחות הצבא הגרמני בו. שלדון הוא קצין מיומן. מאחוריו "ירחים ארוכים של אימונים, קורסים ותרגילים, תרגלי־ענק מבולבלים שכל אחד מהם נמשך ימים רצופים ואיש לא ידע לעולם מה מתרחש בהם. המסעות המחשלים ו"אסכולות־הקרב". לבסוף אל סקוטלנד, לאימון ב"מבצעים משולבים", של נחיתות ליבשה" (עמ׳ 35). בנוסף פיקד על הפלוגה בשורה של התכתשויות והתקלויות.

עתה, למרות העייפות והשחיקה שהם תולדה של מלחמה ארוכה וקשה, עליו להוביל שישה מחייליו לפטרול, נדרש לצאת לשטח ההפקר ולאסוף מודיעין. הפטרולים, כתב מאג׳דלני, היו "התגלמות־זוטא שלמה של קרב, עם התחלה, אמצע וסוף – בתוספת הקושי שהמפקד היה ברשות עצמו לחלוטין" (עמ׳ 107). 

לאחר שחדרו לשטח שבידי הגרמנים נתקל הכוח בחוליית אויב. שלדון ערך במהירות את אנשיו בעוד כוח האויב הקטן קרב לעברם. "או־אז נתן פקודה לירות אש מהירה. שלושה מקלעי ׳ברן׳ ושלושה תת־מקלעי ׳סטן׳ שפכו את אשם אל קרבם, ורק אחד מן החמישה מת באטיות שהספיקה לפליטת זעקה יחידה אל אמו, במותו" (עמ׳ 126). אך שם לא תמו האתגרים והקורא, שאינו יכול להניח את הספר מהיד, יגלה מה העלה בחכתו הפטרול של שלדון ובאיזה מחיר.

המחבר היטיב לתאר את בדידותו של המפקד הצועד בראש הכוח בפטרול, את הלחץ והחשש שלא לטעות בניווט, את העייפות ואת החשש מפני האויב, את הרצון לסוב אחור ואת כובד האחריות והמחויבות שבשמן ממשיכים לצעוד קדימה. הקורא לא יכול שלא לראות נקודות דמיון בין המשימה שתיאר לבין פטרולים ופשיטות שביצעו כוחות צה"ל ברצועת עזה ובלבנון במלחמה הנוכחית, במטרה לאסוף מודיעין, "לבחון את עומק המים" ולנטוע בקרב האויב את התחושה שהוא נרדף וניצוד גם בשטחו. 

הנובלה השנייה תיארה את לחימת גדוד חי"ר בריטי (מעיני קצין האג"ם הגדודי חסר השם) בקרב מונטה קאסינו שבאיטליה. בתחילת 1944 החזיק הצבא הגרמני בקו הגנה ממערב שכונה "קו גוסטב". באמצעות קו הגנה זה, שנבנה מדרום לרומא, החזיקו הגרמנים במרכז איטליה. נקודת מפתח בקו זה הייתה גבעה בשם מונטה קאסינו שעליה שכן מנזר עתיק.

תחילת הנובלה עם הגעת גדוד חי"ר בריטי, בפיקוד קצין בשם ג׳והן, להחליף גדוד חי"ר נפאלי (גורקה) בקו עמדות בשטח הררי ממול למנזר. הגדוד ניהל קרב הגנה סיזיפי בשטח הררי, שבנקל יוכל להזכיר לקורא את לבנון ואת הלחימה בה ברצועת הביטחון ובימים אלו. עיקר הפעילות היא בהפעלת אש מנגד והמפקדים משתדלים כל העת לא לחטוף. "מרבית ההריגה שאתה מבצע במלחמה בת־זמננו, היא בלתי־אישית. מעטים הם האנשים המבינים כי אך לעיתים רחוקות ראית גרמני במו־עיניך. אנשים מעטים מאוד – אף בחיל־הרגלים – מתנסים בכיונון כלי־זין אל גרמני ובראיתו נופל" (המנזר, עמ׳ 201). בימינו נכון הדבר שבעתיים ומספיק לבחון את שמתרחש באוקראינה כדי להבין נכונות הדברים. קראתי את הספר גם בלבנון וכשהגעתי לציטוט הזה חשתי כאילו הצליח המחבר להמשיג את המצב בו אנו נתונים. 

בסוף הנובלה הוטל על הגדוד לקחת חלק בהתקפה על המנזר. גם כאן, קשה שלא להיזכר בתמרון ברצועת עזה בשנת 2023. "בתשע ושמונה דקות, ניזוזו הפלוגות הנעות־בראש. ג׳וף הוביל את פלוגתו סביב הקצה הימני, מארק נהג את אנשיו סביב הקצה השמאלי של חומת־האבק שהסתירה אותנו עתה מן האויב שבחזית. או־אז נעו טנקי־ה"שרמן" בשקשוק לפנים, בהתעצמות שאגת־מנועים ששמה לאל אף שיחה בקולי־קולות. הקרב החל" (עמ׳ 243). זהו קרב שבו בא לידי ביטוי הקרב המשולב הרב־זרועי והרב־חילי, שהוא הוא מכפיל הכוח בתמרון. "מחלקה ח׳ של הטנקים מדוחת, כי חמישה אנשים יצאו זה־עתה מבית שהיא הפגיזה במשך חמש דקות, ונכנעו" (עמ׳ 245).

בהמשך הלחימה "הקול באלחוט אומר: "שני מקלעים מטרידים אותי מנקודה מאתיים מטר מצפון לויקטור שמונים־ושניים. התוכלו להנחית עליהם משהו?" ג׳והן מוסר זאת להארי, האוכל כריך. הארי ניגש אל האלחוט ואומר: "מטרה מייק – ויקטור שמונים־ושניים – צפון מאתיים – חמישה פגזי־תותח". הפגזים חולפים על־פנינו בצריחה. הארי אומר: "כדאי לודא זאת". הוא נותן פקודה לחזור על ההפגזה. הקול באלחוט אומר: "תודה. דומה שזה יישב את ההדורים. הם אינם יורים עוד". הארי מסיים את כריכו" (עמ׳ 246). אש הסיוע הצמודה, מדויקת ככל שניתן (ובעניין זה הלכו הצבאות המודרניים, וצה"ל בראשם מרחק רב), היא קריטית ולא ניתן להפריז בחשיבותה.

לבסוף, לאחר הסתערות מרשימה "פלוגה א׳ מדוחת שהיא יושבת עכשיו ישיבה־נאמנה על היעד הראשון שלה. הם סבלו מספר אבדות בלכדם את החוה. אולם הם קטלו גרמנים רבים, ולקחו אחד־עשר שבויים. הם מתחפרים. הטנקים מגינים על אגפם הימני, שנראה חשוף להחריד" (עמ׳ 247).

בקיצור, ספר נהדר שהיטיב לתאר את האדם במלחמה על בדידּות המפקד הקרבי, ההתמודדות עם הפחד, השחיקה, והעובדה שבסוף, "גם האהבה וגם המלחמה מזריקות לתוך החיים חריפות זמנית, שאין דוגמתה בכל חויה אנושית אחרת" (עמ׳ 32). יש בכך אמת, אבל מוטב לעסוק רק בראשונה מבין השתיים.

"עודנו נוהגים לפי הכלל:
אם תצא ולא תחזור – גיבור תהיה.
אם תצא ותחזור – תישפט.
אם תשב ולא תעשה – תשפוט.
ואולם העם הזה יוסיף להתקיים אם תמיד יימצאו לנו כאלה שיאמרו: מי ילך אם לא אני?" (יואל פלגי במילות הסיכום של ספרו, עמ׳ 185).
לספר "לחפש בן אדם" מאת הסופר והעיתונאי מתי פרידמן (הוצאת כנרת־זמורה־דביר, 2026) הגעתי מתוך עניין רב. פרידמן, שיודע לספר סיפור, כבר כתב בעבר ספרים מצוינים שאהבתי על מוצב דלעת בלבנון ועל סיבוב ההופעות שערך הזמר הקנדי לאונרד כהן בארץ בעיצומה של מלחמת יום הכיפורים. הפעם, כתב ספר על צנחני היישוב שבמלחמת העולם השנייה צנחו ללב אירופה הכבושה בשליחות נועזת. "אל תעשו מאיתנו גיבורים. מה עוד יכולים גיבורים לומר?" (עמ׳ 146). העובדה שאני נכדו של ניצול שואה וגם שירתי בצנחנים הפכה את העניין שלי בספר לגבוה במיוחד, ולא התאכזבתי.
למבצע צנחני היישוב, כתב פרידמן, "יש שתי שרשרות פיקוד מקבילות: קציני MI9 הבריטים בקהיר והמנהיגים הציוניים בתל אביב, שגייסו את המתנדבים מקרב הנמלטים מאירופה" (עמ׳ 24). לאחר תקופת אימונים של המגויסים כלוחמים היכולים לפעול בעורף האויב וכצנחנים, "בראשית 1944 הסיעו משאיות צבאיות את המתנדבים למבצע בכמה קבוצות קטנות מתל אביב הצעירה דרומה, בדרך החוצה את מדבר סיני. התחנה הראשונה היתה קהיר. גם שם שלטו הבריטים, ול־MI9 היה משרד בבניין שבחזיתו התנוסס שלט שעליו לא נכתב, מן הסתם, "בריחה ומילוט", אלא "בית ספר למחול". מכאן הוטסו המתנדבים לשדה תעופה משוחרר באיטליה, ואחר כך אל אזור הצניחה שלהם באדמת אירופה הכבושה. הכביש הצר בסיני מוקף שממה עזת רושם, ובתיאוריהם של הצנחנים והצנחניות מצטיירת הנסיעה כמו מעבר בין ממדים – ממציאות חיים אחת למציאות חיים אחרת, או אל מחוץ לחיים בכלל. בקורות המבצע ממלא מדבר סיני תפקיד דומה לזה שמילא בתנ"ך: מרחב שיש לחצות אותו כדי להגיע למקום אחר. אבל בסיפור יציאת מצרים הדרך הזאת מובילה מעבדות וממוות לחירות בארץ המובטחת. הדמויות בספר בחרו בחירה מעוררת השתאות לנסוע בכיוון ההפוך" (עמ׳ 10), כתב פרידמן.
למעשה, "המבצע יצא לדרך בזמן מפנה במלחמה. הרייך השלישי התחיל להתפורר, אבל עדיין היה רחוק מתבוסה. ברוסיה פרץ הצבא האדום את המצור על לנינגרד במחיר של יותר ממיליון חללים והתחיל להתקדם אט־אט אל ברלין. בבריטניה עמלו בחשאי על תכנון הפלישה לנורמנדי שיצאה לפועל כמה חודשים אחר כך. באיטליה הדפו הגרמנים את האמריקאים ואת הבריטים שנחתו באנציו. רוב יהודי אירופה כבר נרצחו, נטמנו בקברי אחים או נשרפו. בחלקים רבים של היבשת נראה שהרע מכול כבר חלף" (עמ׳ 10).
שתי דמויות בלטו מאוד בספר. הראשונה היא זו של חנה סנש, הצנחנית שלא שבה, אך היא מוכרת וידועה. השנייה היא דמותו של חיים חרמש, אחד הצנחנים. בתצלומים מ־1944, כתב פרידמן, חיים לא נראה כמו לוחם מי יודע מה. אבל הקצין הבריטי שהיה ממונה על המבצע, טוני סימונדס, גרס כי "הטיפוסים הצנומים, הרגישים, הביישנים, הם האמיצים ביותר במלחמה. לא הגורילות הענקיות שהבחורות מעריצות" (עמ׳ 14).
גיבור, כתב המחבר, "זקוק לנרטיב שמקנה חשיבות לפעולות ומשמעות למוות. בלעדיו, אי אפשר לעבור את הסף. נראה שהסיפור שמניע את חיים הוא זה שמגולם בשמו: סיפור של תחייה יהודית כפי שהטיף לה אנצו, מפקד השליחות, וכפי שהטיפו לה א"ד גורדון ונביאים ציונים אחרים של דת העבודה – חזרה לחיים פשוטים של עבודת אדמה. הסיפור הזה הוא שהביא את הנער הבורגני ההונגרי הכחוש מיהאי קאזאש לארץ ישראל ב־1940 באוניית המשא הדולפת ליבֶּרטאד, תוך התגרות גלויה במשחתות הבריטיות שצדו פליטים יהודים, ואחר הפך אותו לאיכר הלוחם חיים חרמש. קאזאש היה קורבן. חרמש הוא בן הארץ, נוקם. אם הוריו ושכניו לכודים באירופה, אם שלוש רכבות דחוסות בהם ובאחרים כמותם יוצאות יום־יום" (עמ׳ 17).
ואז, "האור הירוק מהבהב. סמל בריטי טופח על כתפו של חיים ופותח את הפרק הבא, ואולי האחרון, בחייו הקצרים. הכריך והקקאו החם מתערבלים בתוכו ועולים בגרונו. הוא מטיל את עצמו באוויר ומקיא בו־זמנית, והרוח מטיחה את הקיא בחזרה בפניו" (עמ׳ 18). מיד חש חיים את "המשיכה החזקה כלפי מעלה עם פתיחת המצנח, החופה הנפרשת מעל לראש, הרגליים המתנדנדות באוויר – מוזר, אבל כל אלה דווקא מרגיעים את הבטן ואת העצבים. חיים מנגב את הלחיים ואת הפה ולופת את רצועות הכתף" (עמ׳ 18). כך, צנח חיים ליוגוסלביה.
"חזק ומוצק. זהו האדם שמרחף עכשיו בין מטוס בריטי ליבשת כבושה בידי הנאצים. ארצו הישנה מתה מבחינתו, וזאת החדשה טרם נולדה. רבים מחברי הילדות שלו נעלמו במחנות הרצח התעשייתי. הוא מתעב את הבריטים על שהחזירו אל התופת פליטים נואשים שנמלטו מהנאצים, וזאת כדי לפייס את הערבים בכעסם; על שהפרו את הבטחתם לבית לאומי לעם היהודי דווקא ברגע שהדבר היה נחוץ כל כך; על שעלו על סיפון ליבֶּרטאד וכלאו אותו במחנה מעצר בעתלית, והוא הרי רק ניסה להציל את חייו. כמעט לא זוכרים עכשיו שהיריות הראשונות שירו הבריטים במלחמת העולם השנייה, ב־2 בספטמבר 1939, לא כוונו אל גרמנים, אלא אל אוניית הפליטים טַייגר היל, והרגו שני יהודים שניסו להגיע אל חוף מבטחים. חיים נשבע אמונים למלכם של הבריטים והוא לובש את המדים השנואים שלהם, רק משום שזאת הדרך היחידה להגיע אל מעבר לקווי האויב, בהתחשב בעובדה שליהודים אין חיל אוויר" (עמ׳ 18).
כשנחת ראה צל לפניו. "הצל מושיט יד ומציג את עצמו כסרג'נט גרנדוויל מהמודיעין הבריטי, אבל הוא מדבר אנגלית במבטא גרמני. הסרג'נט ממהר ומסביר שנולד באוסטריה ואינו צריך להוסיף שגרנדוויל אינו שמו האמיתי. רוב האנשים כאן אינם מי שהם אומרים שהם. הקצין שמפקד על המשלחת הבריטית, למשל, מייג'ור עם השם הסקוטי מקאדם, אינו סקוטי אלא צרפתי, קצין מנאמניו של דה גול שערק מצרפת של וישי; וליתר דיוק, על פי סימונדס מ־MI9, הוא ממרטיניק, הקולוניה הצרפתית באיים הקריביים" (עמ׳ 20).
פרידמן תיאר בספר את תלאותיו, הרפתקאותיו ומעלליו של חרמש כמו גם צנחנים אחרים. חסרו לי דמויות בולטות אחרות כמו זו של יואל פלגי, לימים מקים יחידת הצנחנים בצה"ל, ושל דן לנר, לימים אלוף בצה"ל ומפקד אוגדה במלחמת יום הכיפורים. אבל גם כך התוצאה מרתקת. בין היתר סופר כיצד הצטרף חיים חרמש לפרטיזנים בסלובקיה. יחידת יגורוב. כשחיילי האויב שבו ותקפו את עמדות הפרטיזנים "כאשר הגרמנים עולם מהעמק עם ארבעה טנקי טיגר בניסיון לכבוש תחנה בגבעות מצפון לברוסנו, חיים נמנה עם הפרטיזנים שהודפים אותם. שני לוחמים נהרגים, אבל מספר ההרוגים הגרמנים גבוה יותר – הוא סופר 11" (עמ׳ 204). בהמשך, כתב, "הפרטיזנים עדיין נמצאים ביער המושלג כאשר הגרמנים חוזרים. עכשיו חיילי האויב נעים בין העצים בסרבלי הסוואה לבנים. חיים מקבל את הפיקוד על כמה לוחמים נוספים והם מתחבאים בשלג, מחכים שהנאצים ייכנסו לטווח הירי, עוד לא, עוד כמה צעדים…" (עמ׳ 204). לבסוף, "כשהם פותחים באש, הגרמנים המבולבלים מתחילים להתרוצץ אנה ואנה ולנסות לאתר את יריביהם. חיים רואה חיל גרמני נופל" (עמ׳ 204).
אף שהספר עסק בצנחני היישוב במלחמת העולם השנייה הרי שהמחבר לא הצליח להימלט מהמלחמה הנוכחית, זו שפרצה ב־7 באוקטובר 2023. "כמה שבועות אחרי שפרצה המלחמה, בזמן שאותו צבא התכונן לפלישה קרקעית, ראיתי במקרה סרטון של מפקד גדוד הפונה אל חייליו לפני הקרב. בישראל שררה אווירה של רגשי נקם תנ"כיים, אבל הקצין הזה, לוטם פרן פרח, רצה להגיד משהו אחר. "מלחמה", אמר לפקודיו, "יכולה לרדד את הבן אדם ליצרים ולדחפים הכי נמוכים: פחד, אכזריות, אגואיזם, רוע. לשלול מאיתנו את כל מה שעושה מאיתנו בני אדם, את האנושיות" (עמ׳ 152). פרן פרח, שהוא חבר ומג"ד חי"ר במילואים בחטיבה 16, אמר לפקודיו כך: "אני רוצה לצטט לכם שיר", הוא אמר, "שכתבה אישה אמיצה. אישה שהיתה משוררת, היתה חקלאית, אבל כשהגורל של העם שלה עמד על הכף, היא צנחה מעבר לקווי האויב הנאצי במשימה עם סיכוי קלוש, כי היא האמינה שזה הדבר הנכון לעשות". הוא קרא להם את "במדורות מלחמה" של חנה סנש" (עמ׳ 152).
בזמן כתיבת הספר, סיפר פרידמן, "בני התאומים עלו מכיתה י׳ לי"א ואז לי"ב, ומועד הגיוס שלהם הלך והתקרב. בזמן שביקרתי בארכיונים וראיינתי אנשים, דוד שקורי, בנו של בעל המכולת בשכונה שלי וקצין בחיל ההנדסה, נהרג בעזה, וגם נועם חבה, בנו של בעל המאפייה, חייל בצנחנים. הירש גולדברג־פולין, בן של חברים שנחטף מפסטיבל הנובה, נרצח במנהרות חמאס. יובל שהם, בן של חברים אחרים, נהרג בטנק שלו. בני הלכו להלוויה של אח של חבר מהשכונה, ענר שפירא, שנרצח בנובה כשנלחם במחבלים בידיים חשופות, ואז הלכו להלוויה של מי שהיה מנהל בית הספר שלהם, יוסי הרשקוביץ, שנהרג בפיצוץ בית ממולכד. הם הלכו להלוויות ואזכרות ותוך כדי כך גם התייצבו לצו ראשון בלשכת הגיוס" (עמ׳ 154). זה כואב וקשה וגם נוגע. מה גם שהרשקוביץ ז"ל נפל כששירת בגדוד הצנחנים מילואים שבמסגרתו לחמתי אני בעזה ואזכורו בספר נגע קרוב מאוד לבית.
פרידמן, כדרכו, כתב ספר חקור היטב, כתוב מצוין שלא ניתן להניח מן היד.

איזה ספר גרוע
מיותר לחלוטין

ב־2019, מינה הרמטכ"ל אביב כוכבי את אל"ם אופיר לויוס, יוצא חטיבת גולני ומח"ט הבקעה לשעבר, לתפקיד. לויוס כיהן כקח"ר במשך ארבע שנים, ובכלל זה במלחמה הארוכה והקשה שפקדה אותנו. כבר כשצה"ל ציין שני עשורים ל"חומת מגן" כשתקופת השהייה בלבנון הוגדרה כמלחמה אפשר היה לחוש במסרים של לויוס, וכך גם במהלך המחלוקת הקשה בקרב המשרתים בסדיר ובמילואים במהלך הרפורמה המשפטית, שם נקט קו מכיל ומאחד. גם במלחמה ניתן היה לפגוש בלויוס בשדות הקרב, כשביקר יחידות בחזית, במחלקות בתי החולים שם ביקר חיילים פצועים, כשנפגש עם קהילות שפונו מבתיהן בדרום ובצפון ובבתי הקברות ובבתי האבלים. לכל אורך הדרך הוביל שיח שעסק בחיבורים, בביחד ובצדקת הדרך. אין ספק שהשפיע ולמרות שהדגיש תמיד את המשותף עמד על דעתו וערכיו, גם כשזה משך אש. בעצם למשוך אש הוא רגיל. באחרונה יצאו שני ספרים חדשים שכתב לויוס, ספר שירה וכן "עיוני, השתדלתי" (הוצאת ידיעות ספרים, 2026), שהוא, כפי נכתב בשער, אסופת זיכרונות, מפגש וקרב, ויש בו מכל אלו. בעיקר מרגשים ומרתקים לקריאה השיעורים שלמד ממי שפגש במהלך מסע חייו.
בראשית הספר סיפר המחבר זיכרון ילדות על הפעם שבה נמלט מחבורת ילדים מבוגרים ממנו בשכונה שבה גדל בראשון לציון. הוא הגיע לבניין שבו גר וצלצל באינטרקום וביקש מאמו שתפתח מהר. אמו לא פתחה ושאלה לשלומו. טוב, השיב לויוס, אך ייתכן שעוד זמן קצר זה ישתנה. בניגוד לכל אינסטינקט אמהי, אבל אולי בהתאם לדרכה החינוכית, השיבה אמו: "עיוני, אתה הכנסת את עצמך לצרות – אתה גם זה שתוציא את עצמך מצרות. אני לא פותחת. אתה תמשיך לרוץ ותלמד לפעם הבאה" (עמ׳ 16).
היה כאן, כתב, שיעור גדול. "לא לרוץ בכל פעם לאינטרקום של החיים, אלא להתמודד עם החיים ולהתמודד עם הבעיות שלי ולא להשליך אותן על אחרים. אמא לימדה אותי לשמוח בחלקי בכל מצב, ולדעת שמאחורי כל סבל מסתתרות גם הזדמנויות. בהמשך הדרך הבנתי שלמדתי דבר נוסף: אני לא רק פותר בעיות – אני מצמיח אנשים שיפתרו בעיות. לשם כך גם אני לא תמיד צריך לענות לאינטרקום. כדרכה של אמא – איך הילד יגדל אם לא ייפול לפעמים וילמד לקום לבדו" (עמ׳ 16).
בסיפור אחר, תיאר כיצד כמח"ט הבקעה, הגיע לבקר את מג"ד 77 דאז, סא"ל יפתח נורקין, באזור הדרומי של יריחו. "נורקין עמד על גגו של אחד המבנים יחד עם כמה מפקדים נוספים, והעביר הנחיות להמשך הלחימה. מתחת לגרם המדרגות שמעתי את קולו ואת קולות המ"פים – כולם מלאי ביטחון וחיוניות. אבל כשעליתי אני על הגג, משהו בשפת הגוף של כולם השתנה. נורקין פנה אלי בקול מעט פחות בטוח ושאל: "מה אתה חושב, המח"ט? מה נכון לעשות בשלב הבא?" חייכתי לעצמי ואמרתי לו: "נראה לי שיש פה יותר מדי מפקדים – ואני בעצמי מיותר כאן. סיים להעביר את הפקודות וניפגש למטה. בהצלחה". פשוט ירדתי מהגג והמתנתי לו בחדר סמוך לעמדה" (עמ׳ 222).
בעבר, סיפר, קיים שיחה הפוכה עם המח"ט המרחבי שתחתיו פעל כמג"ד. "והסברתי לו שלדעתי הוא מיותר בעומדו סמוך אלי, וכי מיקומו שגוי לדעתי פעמיים. פעם אחת, כאשר הוא לידי, אני פחות מג"ד, ההחלטות שלי פחות אמיצות ופחות עצמאיות; ופעם שנייה כי כל אחד מאיתנו צריך שתהיה לו נקודת מבט שונה על המצב, כדי שנוכל שנינו לתרום באופן מיטבי, מנקודת המבט הייחודית של התפקיד, ולהביא יתרון יחסי לכל מצב" (עמ׳ 222).
במבצע "חומת מגן", סיפר, והוא מפקד פלחה"ן גולני, הוטל על הפלוגה בפיקודו לכבוש שכונה שמצפון וממזרח לציר 60 שחצה את העיר, אשר נקבע כגבול גזרה קדמי מסיבות אסטרטגיות. הכוח בפיקודו השלים את המשימה והתמקם בבתים שתוכננו מראש שיתפוס. או אז נפתחה אש על הכוח. המחבלים היו מעבר לציר 60 ולויוס נמנע מלחצותו ולחתור למגע עמם. לאחר כשעה של לחימה חפ"ק המח"ט למבנה שלו. המח"ט, משה "צ׳יקו" תמיר, תצפת מאחד החלונות ושאל: "למה אתה לא עובר את הרחוב והורג אותם?" (עמ׳ 84).
לויוס סיפר שלרגע היה נבוך. "האם אני צריך את המח"ט כדי לדרבן אותי? האם גבול הגזרה לא היה לי לתירוץ להימנע מחציית הציר בהיעדר סיכון לירי של כוחותינו על כוחותינו? אמרתי בפשטות: "המפקד, אתה צודק. טעות שלי. אדווח לך בעוד כמה דקות". צ׳יקו פשוט ירד ונסע עם החפ"ק, ובכך העביר מסר – הוא סומך עלי, ואין לי צורך בו שם" (עמ׳ 84). בהמשך לדברים, כתב, "מיקמתי חיפויים וחצינו את הכביש. פגענו במחבלים וחלקם ברחו – וזאת בפשטות וללא כל נפגעים לכוחותינו. בתוך כך למדתי משהו על אמון, על לקיחת סיכונים ועל חציית גבולות מדומיינים; ועד כמה קו אחד על מפה יכול להפוך לתירוץ בעיני עצמך" (עמ׳ 84).
לקציני התקשוב נהג לויוס לומר כמח"ט כי הוא "צריך לבחור להיות מח"ט, ולכן במקרה הטוב אתם יכולים להקרין לי את צילומי המזל"ט. אבל אם הייתי רוצה לראות את הדברים מעיני הלוחמים, אז הייתי איתם לצד הדלת עכשיו, לא רק רואה, אלא גם מריח את זיעתם וחש את דריכותם. אשליית המידע מסוכנת מאוד, וכל אחד מהלוחמים האלו מיומן מספיק כדי לקבל החלטות, הוא לא צריך את המח"ט שיפריע לו" (עמ׳ 223). כך כותב מי שמאמין בפיקוד משימה. אמנם, ציין, "יש גם מחירים לבניית אמון ולשפה המשותפת, המאפשרים חופש פעולה. ואני חשתי תמיד, שהמחירים שאנו משלמים בחלופה האחרת גדולים בהרבה. שליטה אמיתית נובעת מאמון ולא מידע. הידע תמיד יהיה מוגבל ביחס לעוצמת האמון הנדרשת למפקדים" (עמ׳ 223).
אולי הסיפור הכי קשה ונוגע ללב שסיפר בספר נגע לביקור פצועים שערך, כקצין חינוך ראשי, במהלך מלחמת "חרבות ברזל". הוא ביקר אז מפקד מחלקה מגולני, שאביו סיפר שהיה צורך להחיות אותו פעמיים כדי שיגיע חי לבית החולים. "הוא שכב מתאושש מהלחימה הקשה ומנסה לשרוד, קולו עדיין צרוד ובקושי נשמע. התקרבתי אליו לשמוע את סיפורו, שסופר בכאב ובגבורה. ליד מיטתו הונחו דפים וכלי כתיבה. שאלתי מה פשר הכתיבה במצב כה מעורפל. זמן קצר לאחר שחזר להכרה התברר לי שהוא כותב לשבעת חייליו שנפלו. הוא כתב שבעה הספדים ושלח את אביו להקריא אותם בהלוויות ולבני המשפחות השכולות" (עמ׳ 217).
ואכן, כמו שכתב, לא נותר אלא לתהות "מי לימד מפקד מחלקה רק בן 20 להתעלות למעשה מופלא שכזה. זהו דור של אריות, אמרתי לעצמי. לא רק בשדה הקרב אלא גם בקרבות שלאחריו" (עמ׳ 217). זוהי שאלה מטלטלת, ולא נותר אלא להשתהות ולהתפעם. התשובה שאני נותן לעצמי חוזרת למי שאני פגשתי כשהייתי בגיל ההוא, למ"מ שהוביל בדוגמה אישית שאין למעלה ממנה, וכולנו, כל מי שהיה במחלקה ההיא בצנחנים, עדיין מעריצים, ולסמ"פ שאמר שעם כל הכבוד לחיל חינוך, "חינוך זה ברגליים, בחוץ, עם המפקדים".
לכאורה, הפרויקטים האדירים שאתם התמודד חיל החינוך הסתיימו מזמן. כך למשל, מגרעיני הנח"ל שהקימו היאחזויות יישובים נותרה בעיקר חטיבת חי"ר מעולה, וגם מורות חיילות ופוליטרוקים כבר לא דרושים כל כך. אבל רק לכאורה. המלחמה המחישה כמה משימות לאומיות גדולות עוד לפתחנו ובחלקן לחיל החינוך יכול להיות תפקיד של ממש. מאחר וכך, טוב שיעמדו בראשו אנשים כמו לויוס, שיש להם מצפן פנימי ברור, אבל עדיין מוכנים לשאול שאלות, לחבק ולחבר.
הסקירה המלאה כאן
https://wp.me/p4kTCp-8PO

ספר המתח "רשימת חיסול" מאת ג׳ק קאר (הוצאת ידיעות ספרים, 2026) ביקש לתאר, בדומה לספרו של טום קלנסי, "ללא חרטה", מה קורה כשלוחם ביחידת הקומנדו הימי האמריקני (ה־Navy SEALs) מחליט לשבור את הכללים ולצאת למלחמה פרטית. לוטננט קומנדר ג׳יימס ריס, מפקד מחלקה בצוות 7 של הסילס איבד את מרבית הכוח שעליו פיקד במהלך "חרב אודין", מבצע מיוחד שנועד להתמקד בפעיל טרור בכיר באפגניסטן. הכוח נפל למארב. עם שובו הביתה נרצחה גם משפחתו הקרובה. עד מהרה התברר לריס שלא מדובר במשימת חיסול שביצע אויב זר, אלא במזימה שמגיעה עד לדרגים הגבוהים ביותר בממשל. לריס למעשה לא נותר מה להפסיד והוא יצא לנקום את דם יקיריו ואת דמם של חבריו לנשק. ראש וראשון לבעלי בריתו הוא סוכן ה־CIA בן אדוארדס, חברו הטוב ביותר של ריס. "הם היו בעבר חברים לצוות, אחרי שעברו ביחד את ההכשרה של הקומנדו הימי, ויצאו יחד למבצעים. הם נשארו חברים טובים גם אחרי שריס התקדם לקצונה ובן עבר לצד האפל של הלוחמה הימית המיוחדת" (עמ׳ 49).

קאר תיאר את ריס ככליל המעלות והשלמות, דמותו כמו יצאה מכרזת הגיוס של הקומנדו הימי בכל מקום ובולטות בו הדמויות החד ממדיות שיצר. אלו מחולקות ל"רעים" ו"טובים" מוחלטים על־פי סטריאוטיפים קבועים. אלו המשרתים בצבא תמיד יהיו ישרים והגונים בעוד שלאזרחים תמיד תהא השקפה רכרוכית, מוטעית ואינטרסנטית על העניינים. ל"טובים" תמיד יהיו שמות אנגלו־סאקסיים בהקבלה עברית לשמות כמו שחץ בר־מחץ, רם בן־נר או אהוד ברק, אמנון שחק ודן חלוץ. בחינה של גיבורי הספר מראה זאת בבירור. יתרה מזו, גיבוריו הינם על־אנושיים. הם אינם כקרי גראנט (ששימש מקור השראה לג'ק ראיין של קלנסי) המאלתרים את דרכם אל ההצלחה אף שאינם מוכשרים לאתגר שלפניהם. אף שאין כל רע במקצוענותם של לוחמים ומפקדים אם מדובר בסופר־מן אזי איפה העניין, ואם לא תנו לנו גיבורים שקשה להם. אין זאת שבחיים האמיתיים אלה רק מכונות המלחמה מן הקומנדו שמוצאים (או מוצאות) עצמם בלבה של משימה דרמתית. מקרה מבחן מן המציאות הקרובה אלינו הסותר זאת הוא מבצע אביב נעורים בו בלטו בגבורתם אישים דוגמת אמנון שחק ז"ל. העובדה ששחק ופקודיו שירתו בצנחנים ולאו איזו יחידת מחסלים מקצועית רק מעצימה את גבורתם והישגם של אנשים רגילים שיכלו לסכנה. עד כאן הקבלות למציאות, בספרות לא ניתן גם להימלט מן ההשוואה המתבקשת לספריו של טום קלנסי, גם הוא רפובליקני בכל נימי נפשו ומעריץ מושבע של הכוחות המזויינים של ארצות הברית. אולם קלנסי הוא, בפשטות, סופר משובח וקאר פשוט לא. גיבוריו, דוגמת ג׳ק ראיין (ואפילו ג׳ון קלארק דינג שאבז), אנושיים יותר ואינם מצטיירים כבני־אלים כל־יכולים. יתרה מזאת, מעבר ליכולת הכתיבה הגבוהה שהיתה לקלנסי (במיוחד בספריו המוקדמים החל מ"המרדף אחר אוקטובר האדום", "משחקים פטריוטיים" ו"סכנה ברורה ומיידית") הוא ניחן גם במוח אסטרטגי שהפך את התסריט שהציג לסביר מאוד (כפי שהוכח בפיגוע במגדלי התאומים ובמקרים נוספים).

המחבר, קאר, היה הוא לוחם ומפקד לשעבר בנייבי סילס, יחידת הקומנדו הימי של הצי האמריקני. הוא הוביל צוותי פשיטה וצלפים בעיראק ובאפגניסטן, פיקד על מחלקה במבצעי לחימה בטרור בדרום הפיליפינים. בשנת 2016 פרש משירות פעיל בדרגת לוטננט קומנדר וכיום מתגורר ביוטה עם אשתו ושלושת ילדיו. אבל הוא עוד משהו, הוא איש ימין שנתן לדעותיו הפוליטיות לעוות את המציאות. אמנם ניסיונו הצבאי של המחבר מקנה לו ידע בלתי אמצעי על אנשי המבצעים המיוחדים והקהיליה החשאית האמריקנית אבל במטרה לייצר הבחנות מובהקות בין הטובים לרעים הוא פשוט כתב שטויות. הרעיון של המחבר להציג את אדמירל פילזנר, מפקד אחד מכוחות המבצעים המיוחדים הטובים בעולם, הסילס, כקצין מטה שמעולם לא פיקד על "אנשים בקרב" (עמ׳ 93), וגם לא השלים את הכשרת הקומנדו הימי מגוחך. קאר גם כתב כי סביר "שלנטיותיו הפוליטיות הליברליות של פילזנר, תחת נשיא דמוקרטי מהשמאל הקיצוני, היה חלק גדול בהישארותו בתפקיד. האדמירל היה בבירור מודאג יותר מכיוון כוח האדם ביחידה מפתיחתה לנשים מאשר מהבסת אויביה של אמריקה" (עמ׳ 93). זהו משפט שנשמע כאילו יצא מפיו של שר המלחמה פיט הגסת׳, שיצא לאחרונה בהצהרה לפיה יטהר את האקדמיות הצבאיות מהפרופסורים והחוגים שמקדמים אג׳נדות שאינן קשורות לניצחון במלחמה. בין היתר, הכריז כי יבוטלו סמינרים בנושאי רצח עם וניתוח מגדרי, ויפסלו קורסים המהללים את ההיסטוריה של חמאס. כל אלו קבע שר המלחמה תכנים שהוחדרו לצבא על ידי השמאל המטורלל. מיותר לציין שהתכנים לא קיימים באקדמיות וזוהי הכרזה ריקה וכמוה הטענות של קאר בספר. לא משום שאין שמאל רדיקלי ומטורלל כמו גם ימין קיצוני ואלים אלא משום שעל הסילס, הקומנדו הימי האמריקני, מפקדים רק בוגרי מסלול ההכשרה ביחידה ולאור 25 השנים האחרונות מאז אירועי 11 בספטמבר 2001 הם גם בעלי ניסיון קרבי מרשים (פשיטות, סיכולים ממוקדים, מבצעי איסוף מודיעין וחילוץ בני ערובה. המבצע הידוע ביותר הוא המבצע בו הרגו לוחמי צוות 6 של הסילס את בן לאדן בפקיסטן, אבל מספיק רק לקרוא את הרקורד של המחבר).

ולמי שפספס הספר נפתח עם הפסקה הזו בהקדמה: "הספר הזה עוסק גם בשליטה. המגמה הלאומית של ריכוז הכוח ברמה הפדרלית מוסווית כיום בתואנה של ביטחון הציבור, וזאת מגמה שיש להישמר מפניה בכל מחיר. היא מביאה עמה שחיקת זכויות הדרגתית, שמחסלת באטיות את החירות. הגענו לנקודה שבה כוחה של הממשלה הפדרלית - מאפשר לה לפגוע בכל מי שתבחר. ההאשמות האחרונות, ולפיהן סוכנויות ממשלתיות שמו להן למטרה יריבים פוליטיים, צריכות להדאיג את כל האמריקאים, ללא קשר להשתייכותם המפלגתית. יש פוליטיקאים אופורטוניסטים ושופטים, שלא עמדו לבחירת הציבור, שמערערים על פירוש החוקה ומחזיקים באג׳נדות שמפרשות מחדש את מגילת הזכויות, וזאת במטרה לקחת כוח מהעם ולרכז אותו ברמה הפדרלית - האנשים האלה מאיימים על עקרונות הליבה של הרפובליקה שלנו. בתור עם חופשי, פיקוח מתמיד על הכוח הפדרלי הוא האינטרס של כולנו. האמונה העמוקה בחירות היא שמבדילה אותנו משאר העולם. אנחנו אזרחים, לא נתינים, ועלינו לעמוד תמיד על המשמר כדי שנישאר כאלה" (עמ׳ 8). בקיצור סופר שעיקם את המציאות לטובת האידיאולוגיה שלו לפיה השמאל חלש ומחליש והימין פטריוטי וטהור וחזק. זו לא פעם ראשונה שאני קורא מותחן גרוע כל כך בהוצאת ידיעות ספרים ("טרדסטון" ושני הספרים של מתיו דן) וזה גרם לי לשאול את עצמי מי הלקטורים בתחום המתח הצבאי של הוצאת ידיעות ספרים, ולמה הם בוחרים ספרי מתח גרועים כל כך.

לסקירה המלאה:
https://wp.me/p4kTCp-82a
התמרון בלבנון במסגרת המערכה "שאגת הארי" החזיר אותי לספרו של תא"ל (מיל׳) אלישיב שמשי, "עוד ניצחון כזה..." (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, 2013), שתיאר וניתח קרבות גדודיים במלחמת לבנון השנייה. שמשי, שעוטר על גבורתו כמג"ד שריון במלחמת יום הכיפורים בעיטור המופת, בחן האם וכיצד באו לידי ביטוי ערכים כמו דבקות במשימה, דוגמה אישית, יוזמה ותעוזה ומקצועיות.
שמשי טען שבמלחמת לבנון השנייה התגלו בכמה יחידות וגדודים נורמות שליליות שלא היו שכיחות במלחמה בעבר של צה"ל ובהן דוגמה אישית לקויה של מפקדים, אי־ביצוע ודחיית משימות בתירוצים שונים ומשונים, בעיות משמעת שלא טופלו ועוד. עיקרון נוסף שניכר שלא מומש כהלכה ולא פעלו לאורו ברמה הטקטית הוא עיקרון התחבולה. במקומו הסתמכו הכוחות על אש ועוד אש. התוצאות בהתאם.
פרק חשוב בספר הוא הקרב שניהל גדוד 51 של גולני בעיירה בינת׳־ג׳ביל. בבוקר ה־26 ליולי 2006, החליט מג"ד 51 לתפוס מספר בתים בפאתי העיירה. הגדוד נע בשני כוחות משנה: המג"ד נע עם פלוגה א' ממזרח, וסגנו נע עם פלוגה ג' ממערב. הפלוגה המסייעת נעה מעט מאחור, בחיפוי. פעילי החזבאללה שמעו את ניסיונות הפריצה של כוח הסמג"ד לאחד הבתים והחלו חילופי אש מטווח קרוב. סמוך לבית היה מטע זיתים, שהפך לשטח הריגה. מ"מ וחייליו נתקלו שם בפעילי חזבאללה ונפגעו. הסמג"ד הסתער לחלצם ונפצע, ובהמשך נהרג כשקפץ על רימון והציל את חיי הפצועים הסמוכים אליו. לאחר כרבע שעה מתחילת הקרב נהרגו חמישה לוחמים, בהם הסמג"ד והמ"מ, ושניים נוספים נפצעו אנושות.
שני קצינים בכוח הסמג"ד, מ"פ ג׳ ומ"פ לשעבר ביחידת אגוז שהצטרף לגדוד (ותפס בהמשך פיקוד על פלוגה ג׳ לאחר שמפקדה נפצע), ועמם מספר לוחמים, הצליחו לבסוף לפגוע בפעילי החזבאללה ולחלץ את הפצועים והגופות מן המטע לתוך הבתים. שמונה הרוגים ו־27 פצועים ספג הגדוד בקרב. 17 פעילי חזבאללה נהרגו בוודאות וההערכה היא שמספר דומה נהרג בזירת הקרב מאש הסיוע.
גדוד 51 לא נפל למארב. שני הצדדים הופתעו בה במידה ולחמו בנחישות. פעילי החזבאללה נסוגו רק לאחר שספגו עשרות הרוגים. הקרב, שבו לא הצליח צה"ל להביא לידי ביטוי את מרבית יתרונותיו הטכנולוגיים, הפך למבחן קשיחות ורוח לחימה של רובאים (גולני ניצחו אם למישהו היה ספק). למעשה, בקרב זה פעל הגדוד לבדו, בדפוס פעולה שנכון ומתאים לבט"ש (בעיקר באיו"ש) ולא למלחמה, ללא אש סיוע משמעותית מקדימה, ללא כוחות שריון והנדסה צמודים לכוחות וללא הדדיות מספקת בין הכוחות. הדבר הוביל לכך שבמפגש עם האויב נוצר כמעט "קרב הוגן".
"הקרב בבינת׳־ג׳ביל לא הוביל לנפילת העיר לידי צה"ל, כפי שקיוו. זאת, בגלל תכנון לקוי ברמות הגבוהות, הגבלת הפעולה בזמן, חוסר הגדרה ברורה מה נדרש מהכוחות וניהול כושל של הלחימה" (עמ׳ 122). אולם, "גם ברמה הגדודית היו בעיות. מההיתקלות באויב ביום רביעי, כאשר התברר שחומת החצר אינה מאפשרת הסתערות ישירה, לא בוצעה שום התקפת־נגד על האויב. המג"ד היה יכול לנוע קדימה עם מ"פ א׳ כדי ליצור קשר עין עם אזור הלחימה, מייד כשהבין שמצבה של פלוגה ג׳ אינו כשורה. הגדוד הסתפק בירי לעבר מקורות האש ושתי הפלוגות הנוספות שעמדו לרשות המג"ד לא הופעלו כדי לתקוף את האויב" (עמ׳ 122).
יתרה מכך, כתב המחבר, לאחר הקרב, "גם ביומיים הנוספים שבהם נמצא הגדוד בשטח, הוא לא פעל כלל. נראה כי היה ראוי להשלים את המשימה על ידי סריקת המקומות. שבהם נערך האויב" (עמ׳ 122). המחבר ציין כי המג"ד, אשר נחשב בעיני פקודיו "כקצין מקצועי ונועז, לא גילה במקרה זה יוזמה מספקת" (עמ׳ 123).
"סוגיה אחרת שעמדה בפני המג"ד קשורה למיקום המפקד. לאחר היתקלות פלוגה ג׳ באויב ובשעה שנודע על נפגעים רבים, היה המג"ד בבית 21, כמאתיים מטרים ממזרח לאירוע, בשטח "מת", שממנו לא ראה כלל את זירת הלחימה. המג"ד בחר להישאר במקומו עד אשר תמונת המצב תתבהר לו, ורק לאחר שלוש שעות קריטיות שינה את מיקומו. נראה כי המג"ד טעה בשיקוליו. הוא לא היה צריך להמתין לדיווחים שיבהירו לו מה המצב, אלא לנוע מייד לפנים ולראות במו עיניו את המתרחש בשטח. ככל שהמצב מורכב ומעורפל יותר כך יש חשיבות למיקומו של המפקד בנקודה שממנה תהיה לו שליטה ישירה על הכוחות הלוחמים ועל גזירת הפעולה" (עמ׳ 123).
פרק ייחודי בספר נגע לקרב שניהלה סיירת צנחנים בכפר מרון א־ראס. פרק זה שונה ממרבית פרקי הספר שניתחו קרבות גדודיים, והתמקד בלחימה ברמה הפלוגתית. על גדס"ר חטיבת הצנחנים הסדירה, שפעל תחת החטיבה המרחבית 300, הוטלה המשימה לכבוש את הכפר מרון א־ראס. לרשות המג"ד, בוגר הפנימייה הצבאית ויוצא פלוגת הנ"ט (פלנ"ט) של הצנחנים, עמדו פלוגות הסיור וההנדסה החטיבתיות וכן פלוגת טנקים מוקטנת.
למרות שהקרב בכפר היה קרב גדודי, המחבר ביקש להתמקד בלחימת הסיירת החטיבתית. על הפלוגה פיקד קצין מנוסה שעשה את כל שירותו בצנחנים, תחילה בגדוד 101 ובהמשך כמ"פ בגדוד הסיור החטיבתי. במלחמה כבר היה למפקד הסיירת.
בשעה 01:00 בלילה ב־20 ביולי 2006 החלה הפלוגה בהתקפה. מפקד הסיירת החליט שלא לחכות לטנקים שהיו אמורים לחפות על הכניסה לכפר. הוא נע עם הפלוגה לכבוש כמה בתים שולטים בכניסה הראשית של מרון א־ראס ועל הצומת המרכזי בו. פלגת הלוחמים תפסה את הבית הראשון שהיה ריק. הפלגה המבצעית נעה מזרחה לתוך הכפר עוד כמאה מטרים "והשתלטה על בית 251 מדרום לכביש, ובעקבותיה נכנס לבית גם חפ"ק המג"ד" (עמ׳ 77).
לאחר מכן יצא מפקד צוות בראש כוח לסרוק מבנה סמוך. הוא קרב לבית ונפתחה לעברו אש. מפקד הסיירת שצפה על השטח ושמע את הירי התקשה לזהות את האויב. הוא הורה ללוחמים ששהו עמו במבנה לירות לעבר מקורות האש מצפון ומדרום. במקביל נתקל מפקד הצוות מטווח קצר במחבל שבפתח המבנה. המחבל השליך לעברו רימון. "הרמתי את הרימון שנזרק לעברנו וזרקתי אותו חזרה לעבר המחבל. שמעתי את הפיצוץ ובאינסטינקט החלטתי שזו ההזדמנות לעוף משם, כי זה עניין של זמן שלוחמי חזבאללה נוספים יגיעו אלינו" (עמ׳ 85), סיפר הקצין.
בינתיים נותרו חמישה מלוחמיו במבנה נוסף, כשהם נצורים תחת אש חזבאללה. אחד מהם תפס פיקוד וניהל את הלחימה. הוא וחבריו השיבו אש לעבר לוחמי החזבאללה שקרבו למבנה. היה זה רגע קשה למפקד הצוות, כמו גם למפקד הסיירת. "הוא הרגיש את מלוא כובד האחריות שהיה עליו כמפקד" (עמ׳ 85). הוא פנה למג"ד, ששהה אז במרכז הכפר ושמר על קשר רציף עמו, וביקש תגבורת בשל הימצאות עשרות לוחמי חזבאללה בגזרתו.
במהלך הקרב הלוחם שוחח עם המ"פ בקשר "והבין ממנו שהוא הפעיל צלפים לפגיעה באויב" (עמ׳ 89). בנוסף, אמר המ"פ ללוחם "שהוא מכוון מסק"רים (מסוקי קרב) שיירו טילים לעבר בתים שמהם נורתה אש" (עמ׳ 89). בחיפוי אש ארטילרית ואש שירו חבריהם נחלצו חמשת הלוחמים, שהשכילו לקחת עמם מכשיר קשר מגופת אחד מפעילי החזבאללה שהרגו, וחברו לבית בו שהה מפקד הסיירת.
לאחר מכן פתחו פעילי חזבאללה במכת אש מלא זמנית ומתואמת על בית המ"פ. אז התגלה מכשיר הקשר כאוצר בלום. "נשכבתי על הרצפה ועצמתי עיניים. אחרי שנייה פתחתי את עיניי וראיתי שכולם שוכבים על הרצפה. אמרתי לעצמי: מה קורה כאן, זה לא הגיוני, אני אחראי על כולם. התעשתי וצעקתי לכולם לתפוס מייד עמדות ולהשיב אש" (עמ׳ 91), סיפר המ"פ. תחילה ירו הוא ואנשיו לכל עבר באופן אוטומטי, אך מהר מאוד הצוות שהיה עמו, "שהכיר כבר היטב את השטח, ירה באופן מדויק לעבר אויב שזוהה האש פסקה והלחץ עלינו ירד" (עמ׳ 91).
מהאזנה למכשיר הקשר שנלקח שלל התברר כי פעילי חזבאללה נעים לעברם. משהובנה תמונת אויב ברורה ועדכנית הורה מפקד הסיירת למפקד הצוות "למקם קלעים לכיוון מזרח, לעבר השטח החשוף שבין בית 101 לבית הספר, שטח שאותו לוחמי החזבאללה חייבים לחצות" (עמ׳ 91). ואמנם, כעבור זמן קצר נראו פעילי חזבאללה בדרכם דרומה לעבר בית הספר. הצוות שנערך לכך "פתח באש ושלושה מהם נהרגו. במכשיר הקשר נשמעו צעקות ובקשות לעזרה. לצלפים היתה נחת מהפגיעות המוצלחות" (עמ׳ 91).
המשך האזנה למכשיר הקשר של החזבאללה העלה כי פעילי החזבאללה נערכים בחורשות סמוכות. המ"פ הטיל על מפקד פלגת הלוחמים להכווין לשם מסוקי קרב. גם "המג"ד האזין לבקשות הסיוע של הפלוגה ומפעם לפעם כיוון בעצמו את המסוקים" (עמ׳ 92).
לכוח הסיירת היו שלושה פצועים ואילו החזבאללה ספג 20 הרוגים ועשרות פצועים. הסיירת נשארה בכפר שלושה ימים בהם שמרה על רמה מבצעית גבוהה כמו גם על מוסר הלחימה בכל האמור הן בשימוש ברכוש שבבתים והן בסוגיית הפעלת הכוח למול אויב ורק למולו. זהו פרק מרתק ומלמד, אך העובדה שהפרק לא תיאר את לחימת הגדוד בכפר (הגדוד, ככלל פעל היטב, אך בהמשך הוטלה לקרב יחידת אגוז שספגה נפגעים) פגמה בהבנת תמונת הקרב השלמה.
הפרק הטוב והמעניין בספר תיאר את לחימת גדוד 7012 מחטיבת המילואים אלכסנדרוני, חטיבה המורכבת מיוצאי חטיבת גולני, שעליו הוטל להשתלט על מרחב הכפרים שיחין, אלג׳בין וצומת רג׳מין, שנחשבו לשטח מפתח שיאפשר את המשך התמרון הקרקעי למערב דרום לבנון.
הגדוד לחם כפי שהתאמן ובהתאם לתורה הלחימה (תו"ל), הפקודות ולאור משימה ברורה. לא פלא שהגיע להישגים ועמד במשימתו. כמוהו אגב כוחות מילואים איכותיים נוספים, שהגיעו מאומנים, מיומנים ומנוסים למלחמה (בלטה לחיוב חטיבת הצנחנים מילואים 226). אך אלה לא היו רבים, בשל כשירותו הלקויה של צה"ל ערב המלחמה. כפי שגילו לא מעט כוחות, סדירים ומילואים כאחד, במלחמת "חרבות ברזל", תורת הלחימה, בתנאי שבקיאים בה ומיישמים אותה בהתאמה למשימה, עובדת. זה נדרשים כמובן אימונים שיקנו לכוחות כשירות ומיומנות, אבל בשורה התחתונה – זה עובד.
"הטענה שרמות הפיקוד הבכירות היססו, שינו כל הזמן משימות ולא ידעו להגדיר לגדודים משימות ברורות, לא רק שאינה מפחיתה מחריפותה של הבעיה אלא אף מעצימה אותה. שכן דווקא במצבים אלה נדרשת יוזמה מצד מפקדי הגדודים. המג"דים אמורים לחוש אחריות ומחויבות אישית, לא רק לגבי הלוחמים שאותם הם מנהיגים, אלא גם לגבי מצוקתם של האזרחים בעורף שהיו באותה עת תחת הפגזות טילים וציפו לישועה שתבוא מלוחמי צה"ל. לכן, התבטאותם של כמה מגדים בדבר העדפתם שלא להסתכן על פני ביצוע משימה שאינם שלמים איתה, מצביע על בעיה ערכית ממדרגה ראשונה" (עמ׳ 308).
למעשה, קבע, "אם למג"ד לא ברורה המשימה, עליו לברר אצל המח"ט מה המטרה, כי הוא לא יכול ולא רשאי להוביל גדוד מבלי לדעת לאן. אך מרגע שהמג"ד נע לביצוע, הוא חייב להגדיר לעצמו ולכפופים לו מה המשימה ולדבוק בה" (עמ׳ 308).
אכן, כמאמר אחד ממפקדי בצנחנים, "המפקדים קובעים את התוצאה". הוא, שהפך ברבות הימים לקצין בכיר מאוד, כיוון לכלל המפקדים בדרג הטקטי, אך הדבר אינו פוטר כמובן רמות בכירות יותר מלגבש אסטרטגיה שקושרת קשר ברור בין מטרות למשימות שבאמצעות העמידה בהן משיגים אותן.
המחבר טען שמשימת השמדת משגרים וצמצום ירי על העורף היתה ברורה וחשיבותה לא הוטלה בספק. יתכן שבדיעבד נראית תכלית זו ברורה, אולם במלחמה חלק לא מבוטל מהמשימות והקרבות התנהל ללא קשר לתכלית מוצדקת זו. במקרים שבהם זו היתה המשימה, כמו במבצע "נערי החוף" שביצעה יחידת מגלן ובמהלך לחימת חטיבת הצנחנים במילואים 55 במבצע "שינוי כיוון 11", איש לא ערער על ערכיותה.
לחלופין, גם התכלית של פגיעה בפעילי החזבאללה ומערכיו לא תמיד הובילה למשימות שתכליתן ברורה. למחרת הקרב הקשה בבינת׳־ג׳ביל ביקר מפקד אוגדה בצה"ל בחטיבת גולני ושמע מהמח"ט על הקרב. הקצין, שפיקד בלבנון על פלוגה וגדוד צנחנים ועל חטיבה מרחבית, תהה איזו מטרה אמור המהלך לשרת. המח"ט השיב שאינו יודע והדהים את השואל. "דבקות במשימה לאור המטרה היא העיקרון הראשון של פעולה צבאית, אתה רוצה להגיד לי שיצאת לקרב בלי להבין את המשימה?", תהה. זהו סיפור קטן שתפס בתוכו את המלחמה כולה. בלי זיקה ברורה בין המשימה למטרה כל הסוסים הדוהרים והמפקדים ההתקפיים לא יעזרו.

"חקירת רצח היא כמו עץ. עץ גבוה. עץ אלון. היא נשתלה וטופחה בקפידה על ידי המדינה, הושקתה ונגזמה כשעלה הצורך, נבדקה למחלות וטפילים מסוגים שונים. מערכת השורשים שלה מנוטרת כל העת בזמן שהיא מתפתחת מתחת לקרקע ונאחזת בה. לא חוסכים בהוצאות השמירה על העץ. המטפלים בו קיבלו סמכויות נרחבות כדי להגן עליו ולשרת אותו. ענפיו של העץ גדלים ומתפשטים ברוב הוד והדר. הם מספקים צל למבקשים לחסות בצל הצדק האמיתי.ענפיו של העץ גדלים ומתפשטים ברוב הוד והדר. הם מספקים צל למבקשים לחסות בצל הצדק האמיתי" (עמ׳ 5). 

"עד שיוכח אחרת" מאת מייקל קונלי (הוצאת מודן, 2026) הוא ספר נוסף אודות גיבורו מיקי הולר, סנגור מוכשר הפועל בלוס אנג׳לס. הולר בצרה צרורה. בפתח הספר שוטר עצר את רכבו לבדיקת רישיונות אקראית ומצא ברכבו את גופת סאם סקֵיילז, אחד מלקוחותיו, כשהוא ירוי. ברגע אחד הוא הפך מעורך דין מצליח לחשוד ברצח. הולר החליט (כמה מפתיע) לייצג את עצמו, ולמערכה נרתמים צוות העובדים המסור שלו ואחיו למחצה (והגיבור המוצלח באמת של קונלי), הבלש בדימוס הארי בוש. ילדותו של בוש כללה "בתי אומנה וגיוס מוקדם לצבא, כשהיעד היה וייטנאם" (עמ׳ 117). במלחמה שירת כ"חולדת מנהרות", יחידה מובחרת בצבא יבשה שאנשיה אומנו ללחום במנהרות שחפרו ווייטקונג ובחיילי צבא צפון וייטנאם, לאתר בהן את האויב ולהורגו בדרך כלל באפילה ובקרב בטווחים קרובים. בהמשך היה בלש מוערך במחלק התיקים הלא מפוענחים של משטרת לוס אנג׳לס. 

מול הולר ניצבת מולם ניצבת התובעת המוכשרת והעוינת דנה ברג, שנחושה לכלוא אותו לשנים ארוכות. ראיות מוסתרות, עדים נשלפים במפתיע, סרטונים עוברים עריכה, ושאר עיכובים כדי להקשות על הולר לגבש הגנה יעילה. וגם בכלא הולר לא מוגן. במהלך החקירה בוש חשף הונאת ענק, שסקיילז היה רק קצה הקרחון שלה, וכל מי שקשור אליה מוכן לעשות הכול כדי להגן על עצמו. לכן הדרך היחידה של הולר להוכיח את חפותו היא לחשוף את הרוצח האמיתי. במשפט שבו נאשם אדם ברצח, הסביר הולר, "הענפים צומחים מתוך גזע עבה ויציב. ראיה ישירה, ראיה נסיבתית, מז"פ, מניע והזדמנות. העץ חייב לעמוד איתן נגד הרוחות המערערות אותו" (עמ׳ 5). בדיוק שם, הסביר, הוא נכנס. "אני האיש עם הגרזן. העבודה שלי היא לכרות את העץ מן היסוד ולשרוף אותו לאפר" (עמ׳ 5). 

אבל מה... הספר מותח מאוד, אבל הפינאלה גרוע. פשוט מעפן. כאילו בעמוד 390 התקשר הסוכן של הסופר ואמר לו שיש לו עוד עשרה עמודים ודי. ואז הסופר עשה תפנית מגוחכת שהפכה את הספר לפשוט מעפן. לא חיבבתי את הולר כדמות לפני זה (אף שאני מת על בוש וחושב שקונלי סופר מתח מצוין), וקראתי את הספר רק כי אחיו נכלל בו. לספרים הבאים בסדרה אין צ׳אנס שאני ממשיך.

"כולם נחשבים או שאף אחד לא נחשב" (עמ׳ 16). 

"כוכב המדבר" מאת מייקל קונלי (הוצאת מודן, 2026) הוא ספר נוסף אודות גיבורו הקבוע (אם כי לא היחיד) הארי בוש, בלש במחלק התיקים הלא מפוענחים של משטרת לוס אנג׳לס. בוש הוא בלש ותיק, לא רחוק מהפרישה, גרוש ואב לילדה שכיום היא בדרכה להיעשות בעצמה בלשית במשטרת לוס אנג׳לס. בעברו לחם בוש במלחמת וייטנאם כ"חולדת מנהרות", יחידה מובחרת בצבא יבשה שהיתה שייכת ל"גדוד 1 של חיל הרגלים, חטיבת הנדסה״ (עמ׳ 335), שאנשיה אומנו ללחום במנהרות שחפרו ווייטקונג ובחיילי צבא צפון וייטנאם, לאתר בהן את האויב ולהורגו בדרך כלל באפילה ובקרב בטווחים קרובים. כשסיפר לברמן באיזו יחידה שירת שאל האחרון: "המנהרות, (עמ׳ 335). כשבוש אישר "הברמן הנהן. הוא הכיר את המנהרות" (עמ׳ 335). האיש, בעצמו נחת ותיק שלחם בווייטנאם, השיב: "המנהרות האלה, אחי… איזה מקום דפוק" (עמ׳ 341).

עם שובו מן המלחמה, מריר וציני כשם שרק חוויות הלחימה הופכות אדם, התגייס למשטרה והפך לבלש. הוא ילך אחרי הראיות בתיק בלי להתחשב לאן הן ייקחו אותו, ורק בלש ישר כמותו, לא נגוע במשחק הפוליטי שבין מועצת העיר, התובע המחוזי, התקשורת והמשטרה עשוי להגיע לאמת. זה לא מזיק גם שבוש הוא מן הקשוחים, אלו שיודעים לקלוע באקדח אל חוט השערה ולהם זוג אגרופי פלדה. למרות השנים שחלפו המלחמה נותרה נוכחת בחייו, מאחוריו היו "חמישים שנות עמל בשדות הדם והקטל" (עמ׳ 25). 

כמו בספרים אחרים בסדרהבוש נדרש לתמרן בין שתי חקירות (מצב תדיר בספרי הז'אנר הבלשי – Hard boiled) ולהתמודד עם נבלים מסוגים שונים ובכלל זה שוטרים מושחתים, שיכורים, סחטנים ואנשי החברה הגבוהה. בספר זה נענה בוש, פנסיונר שחי לבדו, לבקשתה של חברתו מימיו במשטרת לוס אנג׳לס , הבלשית רֶנהֶ בלארד, לחזור לכמתנדב למחלקה לפענוח תיקים קרים.. אבל יש לה תנאי: עליו לפענח קודם כול על תיק שיש לו חשיבות פוליטית להמשך קיומה של המחלקה. במקביל, הוא חתר בוש לפענח חקירה אחרת מימיו במשטרה, בה נרצחה משפחה שלמה, שעודנה רודפת אותו.

בוש, מנהל את שתי החקירות במיומנות ובנחישות האופייניות לו, אולם לא בטוח כלל שהוא יאהב את מה שיתברר לו על הקשרים בין הפרקליטות המחוזית, משטרת לוס־אנג׳לס ואילי ההון. האמת, לא רע בכלל הקונלי הזה. בוש הוא אחלה בלש שבעולם: קשוח, אמיץ, ישר ונחוש. לא שנון מי יודע מה אבל עושה את העבודה, כמו דרינק של בורבון "Maker's Mark" שיורד בגרון. לא חלק כמו "Macallan" סינגל-מאלט, אבל מפזר את אותה חמימות מרגיעה ומנחמת. כמו עם הדרינק הספציפי הזה, אתה פשוט יודע שבוש לא יעצור עד לפתרון. ספר נחמד מאוד!!!