ביקורת ספרותית על מיינדפולנס למתחילים - מדריך מקיף ומעשי (כולל תרגילים!) לחיים מודעים, רגועים ומאושרים יותר מאת פדי ברוסנן

---

*"אתם אינכם המחשבות והרגשות שלכם, אתם המודעות שבה הם מתקיימים"*

הספר נפתח במשפט הזה, שאנו משכילי המערב אולי ניטה לזלזל בו.
שהרי מה יותר גבוה מהמחשבה לפני מעשה? מרגש אמיתי וטהור שעמלנו כדי לפתח?

בביקורות שקראתי כאן על הספר התרשמתי שקשה להסביר מהו מיינדפולנס או מה הספציפי הזה מחדש מספרים אחרים בז'אנר.
אני חושבת שזה בעיקר כי מיינדפולנס במיטבו בעצם לא מחדש לנו כלום!
אז למה לקנות ספר שלא מקיים?
ההנחה שלנו שספר הדרכה אמור לחדש לנו משהו שלא ידענו, אבל הספר קורא תיגר בדיוק על הגישה הזו, ופותח אותו בהבהרה שהוא לא מחדש והוא גם לא אמור.

כמו המשל הידוע על המשכיל המערבי אפוף התעודות שבא לטקס שתיית התה ההודי ומעיר הערות לגורו הגדול כי מזג תה ללא הפסקה ולא שם לב שהתה נוזל משפתי הכוס.
והגורו מסביר לו שהוא, המערבי - דומה לתה הזה. הוא למד וספג וספג וקיבל תעודות וחותמות... ועכשיו הוא כל-כך מלא בידע שהוא מעריץ ואין לו מקום לידע חדש...

ומכך יוצא שהטענה מוחזרת למערבי, ובהכללה גם לקוראי הספר - בשביל מה קנית את הספר אם אתה יודע הכול?...

רבים נופלים בפח הזה של לצפות כל הזמן לחידוש שהספר יביא, מכורים ל"שינוי החיים".
משום שאנחנו נוטים להעריץ את החדשנות, את ההתקדמות הטכנולוגית ושואפים שגם הגוף יעקוב אחרי המרוץ,
אך רבים קורסים מהמרוץ הזה, או בוחרים בחירות רעות ונוראות במאמץ חסר תועלת להספיק (פומו)

תורות המזרח שונות בכך שהן מחוברות לטבע. החדש והישן הם לא נפרדים, התקדמויות הן לא דבר קבוע אלא משתנות מדי רגע, הולכות לפעמים קדימה ואחורה.
בעיני זו החדשנות האמיתית שמחוברת לטבענו.
אף אחד מאיתנו הוא לא חידה בספר של בני גורן, אף אחד מאיתנו לא נולד בנקודה א' ואמור להגיע לנקודה ג' דרך נקודה ב'.

לתכלס - מיינדפולנס הוא בעצם עוד טכניקה המתיימרת לאפשר חזרה לפשטות הזו שחווינו בעבר.
רובנו ויתרנו על המחשבה וההרגשה הפשוטות איפשהו בין גיל שבע עשרה לעשרים וחמש, אלה הגילאים שהחברה דורשת ממך שתתחיל להתנהג כמו אדם בוגר, או שיהיה לזה מחיר...
רובנו ויתרנו על החלומות והפכנו ל"מבוגרים" לפי הגדרת המערב - אנשים חושבים בעלי מודעות. אנשים שאפשר לתת להם נשק או לטפל בחיי אדם, לפתוח עסק או להתחתן.
היינו אמורים לשכוח את העבר ולהצטרף לעולם הגדול, לקפוץ לבריכת החיים ולקוות שנצליח לשחות.

אבל לטענת הספר - האמיתות של העולם הינן אינסטנקטיביות, אנחנו מודעים להן מבלי שנשים לב.
לדוגמא: קרה לכם פעם שפתאום שאפתם אוויר, אינסטנקטיבית, ונזכרתם כמה הייתם לחוצים לפני כן? וברגע ש"גיליתם" את היכולת להכניס יותר אוויר הפגתם במעט את המתח?

אפשר לגלות דברים מחדש!
זהו סיפורו של אדם ששינה את חייו, אך חייו לא נטולי קשיים גם היום, אך הוא גאה בעצמו יותר.
אם בעבר היה לוקח כל דבר באופן אישי, גרביים זרוקים בבית וכולי, על אף שאמר פיעם אחרי פעם אחרי פעם...
ולא היה איזשהו רגע מכונן או מטלטל, חוץ מההבנה שהוא עומד להפוך לאבא - והוא רוצה "לתפוס על זה טרמפ" ולהפוך עבור הילד או הילדה האלה לאדם יציב שאפשר לסמוך עליו.
הסופר מתאר רגע שבו הוא הבין שהיה זחוח כלפי בנו. הוא חשב שהוא אבא טוב כשהשתתף במשחק הילדי של נסיעה לדבלין במשאית (דמיונית)
ובכלל לא שם לב שהוא לא סגר את הדלת (הדמיונית) ושגם לא אכפת לו מזה בכלל...
אך הילד היה כל כולו בתוך הרגע.
גם לי כשהייתי "מבוגרת צעירה" בשנות העשרים והתחלתי לעבוד באופן מקצועי בהוראה פרטנית דרך משחקים, היה רגע כזה.
אחת התלמידות שלי שנאה לקרוא ולכתוב, וכל הזמן חיפשתי דרך שבה היא תסכים לקרוא.
פתאום לאחר הרבה חוסר הסכמה חשבתי על משחק מסלול שנתכנן ביחד (משחק מסלול: זורקים קובייה ומתקדמים במסלול ממשבצת 1 עד 20 ומי שמגיע ראשון מנצח)
מכיוון שניצור את זה יחד היא תדע בדיוק אליו מספרים ואילו אותיות כתובות בו ולא תפחד לקרוא. הכנו כרטיסיות של "הפתעה" אם את נוחתת על משבצת מסוימת, ואמרתי לה שנבחר חלק מהמשבצות על המסלול והן יהיו מקושטות יותר (ושוות יותר, משבצות בונוס), ומי שמגיע אליהן יזכה להרים כרטיסיה (שאולי תקדם אותו או תיתן לו יתרון אחר).
פתאום היא אומרת לי - בחרתי שהמשבצת המקושטת ביותר תהיה בספרה שמונה, והיא ציירה לה כתר והדגישה אותה גם בין המשבצות המקושטות.
זה היה חידוש מבחינתי, כי אני מכירה משחק מסלול שבו כל ההפתעות שוות, ולא ידעתי מה היא מצפה שנעשה עם המשבצת ה"עוד יותר מקושטת מהמקושטות".
שאלתי אותה: א', זה ממש יפה, רק למה החלטת לצייר כתר ולהחריג את המשבצת הזו??? זה לא מה שהסברתי לך.
היא הסתכלה עלי כאילו הייתי תלמידה שלה בעצמי ואמרה: "נו כי אני בת 8!"

פתאום קלטתי שתלמידה כזו לא הייתה לי. אני חשבתי איך ללמד אותה לקרוא+משחק מסלול, וחשבתי שאני מנצחת בחוכמה, כי זה שני דברים, והיא החליטה ללמד אותי על החיים (שזה אינסוף דברים...).

בקיצור, המערב אמנם מהלל את הגישה הפשוטה לחיים בספרים כמו "הנסיך הקטן", "פו הדוב" או "נרניה" - אך מנגד טוען ששמירה על נפש פתוחה ושמחה בפשטות היא נחלתם של בודדים רוחניים (כותב הספר הוא בכל זאת בודהיסט), ואם אתם לא ילדים קטנים או יצורים קסומים, אז אין לכם חלק בזה.
אנחנו העם הפשוט מחשבי החישובים, האוהבים את החפצים שלנו, המחפשים את הציניות ולקבל דברי שבח.

אך מה אם נבחר אחרת?
נבחר להסתכל על החיים כמו שהיינו פעם? מה אם נחליט שאנחנו לא העבודה שלנו? אנחנו לא הכותרת שבה נציג את עצמנו לזרים אלא יש משהו עמוק יותר שמפעיל אותנו, והוא מוכר רק לקרובים שלנו????

לא נגלה יותר מדי, רק כמה טיפים מהספר:
*ציפיות שאינן מתממשות עלולות לגרום להתפרצות כעס לא פרופורציונלית. הלא מודע שלנו מקשר למשל שכחת הסנדוויץ' שהכנתי על ידי בעלי עם המחשבה שאני לא חשובה לו. אך אני אינני הסנדוויץ' שהכנתי. ואם אחקור קצת את המחשבה על היותי לא חשובה אראה שאין לה שום יסוד במציאות.
*יצרנו לעצמנו במהלך השנים רעיונות מוטים לגבי אנשים, אך אנחנו מאמינים בהם בצורה מוגזמת. למשל: אסייאתים טובים במתמטיקה. לאחר שכותב הספר נקלע לחישוב מסובך בגיליון נתונים הוא החליט להתקשר לקולגה מטיוואן, אך הקולגה טען שהוא בעצמו מסתבך עם זה ואין לו איך לעזור... כותב הספר ממש כעס עליו והדביק לו בראש כינויים מעליבים. בגלל האמונה שהאיש אמור להיות טוב במתמטיקה נגרם כל הכעס הזה.
*אנחנו מסיקים שאנשים שופטים אותנו, כשבעצם הם לא התכוונו לשום דבר. אני תולה כביסה בבוקר אז בטח השכן חושב שאין לי עבודה, ולכן אני מרגיש כה נבוך אפילו שלא עשיתי כלום. הייתי צריך להתעקש עם אשתי שעלי לעשות מלאכה יותר גברית... כשהכותב שאל את עצמו האם הוא באמת מאמין ברעיונות השוביניסטיים האלה הוא התחיל לצחוק מעצמו.
*אם אתם רוצים שדברים ישתנו עליכם לשנות משהו. אפשר לקום 20 דקות מוקדם יותר ולהוסיף את הזמן של תרגול מדיטציה ליומכם, במקום לעשות שינוי ענק ודרסטי. (אינכם חייבים להפוך לבודהיסטים כמו מחבר הספר כדי לתרגל מיינדפולנס) המטרה היא להקדיש זמן למצוא את האיזון הגופני בין ישיבה נינוחה לבין יציבות ועירנות. אל תשפטו בין המחשבות שרצות באופן אוטומטי על פי נעימותם או אי נעימותם, היו שלווים לגבי המחשבות כאילו היו נייטרליות.
*נוכחות בחוויה וברגע הזה: נסו להחזיר את עצמכם לתחושות הגופניות בכל פעם שהמחשבות האובססיביות לוקחות אתכם לפחדים, לאירועים, לחוויות העתיד. שחזור הדברים בראשכם לא ישנה אירועים שקרו בעבר או יקרו בעתיד ולכן זה חסר טעם לנבור בהם.
*האמינו באנשים. אתם לא לבד בעולם, וכמו בארומה שיכריזו את שמכם כשההזמנה תהיה מוכנה, כך בכל מקום ומקום אתם לא חייבים לשים לב להכול. מותר לשכוח ומותר להתבלבל, אנחנו אנושיים.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על מיינדפולנס למתחילים - מדריך מקיף ומעשי (כולל תרגילים!) לחיים מודעים, רגועים ומאושרים יותר