ביקורת ספרותית על אלונים בסלע - מסיפורי גוש עציון מאת יעקב אבן-חן
ספר טוב

---

אני אתחיל את הסקירה בציטוט די ארוך מתוך ויקיפדיה:
" עם קבלת ההחלטה להיכנע, יצא מפקד כפר עציון, אברהם פישגרונד, בידיים מורמות, במטרה להסדיר תנאי כניעה ועשה דרכו לעבר הריכוז העיקרי של התוקפים, בכיוון 'המנזר הרוסי'. במקביל, ניתנה הוראה להכין דגל לבן, ולהשמיד את מכשיר הקשר. לאחר שפישגרונד החליף מספר מילים עם אחד הערבים שפרצו לכפר ירה בו זה האחרון. היסטוריונים ישראליים אחדים שחקרו את הטבח בכפר עציון ציינו כי לאחר שהמגינים נכנעו, הם הניפו דגל לבן והתייצבו מול מבנה בית הספר של המנזר הגרמני. היו שם 133 איש. לאחר שהם צולמו על ידי איש עם כאפיה הגיע רכב משוריין, שככל הנראה השתייך ללגיון הירדני, שפתח עליהם באש מקלע ובעקבותיו הצטרפו לרצח גם הכוחות הערביים המקומיים. קבוצת המגינים הצליחה לזחול אל תוך מרתף המנזר, בו הם הגנו על עצמם עד אשר מספר רב של רימונים הושלך לתוך המרתף. כתוצאה, המבנה פוצץ והתמוטט עליהם, וכמעט כולם נהרגו. רק שלושה מבין תושבי כפר עציון הנותרים ולוחמת פלמ"ח אחת שרדו את הטבח. על פי עדויותיהם, נסיבות הישרדותם את הטבח היו כדלהלן: יעקב אדלשטיין ויצחק בן-סירא ניסו להתחבא בין סלעים וענפים אך התגלו על ידי "ערבי זקן, בעל קמטים וללא שיניים" אשר אמר להם: "אל תפחדו". לאחר מכן, קבוצה של לוחמים ערבים לא סדירים הגיעה למקום והעמידה אותם מול קיר. הערבי הזקן הגן עליהם בגופו. בעודם מתווכחים הגיעו למקום שני לוחמי הלגיון הערבי אשר לקחו את שני הלוחמים היהודים תחת חסותם."

יעקב אדלשטיין, תחת השם י. אבן חן, היה ממקימי קיבוץ כפר עציון אשר בגוש עציון, הוא היה שייך לקבוצת כותבים דתיים בכתב העת מבוע, אשר גם סבי נמנה עליהם, כך שמן הסתם הם הכירו. הוא שרד את הטבח בעת נפילת הגוש ביום ד' באייר תש"ח ערב קום המדינה והועבר לשבי בירדן. השובים שלו סיפרו לו שירושלים נכבשה ותל אביב נפלה, אבל קצין בריטי סיפר לו על הקמת המדינה. שנים מאוחר יותר הוא גם סיקר את טקס חתימת הסכם השלום עם ירדן ותיאר אותו כסוג של סגירת מעגל - לעבור באותו מקום הן כשבוי, הן כבן חורין.

הספר הזה נמצא אצלי בבית זה עידן ועידנים, ומעולם עד היום לא קראתי אותו. הרתיעו אותי הכריכה הירוקה-כחולה עם האיור הלא ברור, הדפים המצהיבים והגופן הקטן כמו גם התוכן ההיסטורי שהוא עוסק בו. עם זאץ, בחמישה עשר החודשים האחרונים אני חוזרת למקורות, לספרים על ראשית הציונות ועל קום המדינה, ובמסגרת פרוייקט "דע מאין באת ולמה אתה פה", קראתי גם את הספר הזה. גוש עציון ההיסטורי, על ארבעת הקיבוצים שהיו בו והאנשים שגרו בהם, נפל כאמור בד' באייר תש"ח. את הספר הזה, שהוא בעיקרו ספר זיכרון לנופלי הגוש ולחללים מקרב לוחמי הפלמ"ח שסייעו בהגנתו, כתב אבן חן בשנת תש"ל, הלא היא 1970. זה אומר גם פרק זמן ארוך מאוד, וגם עיתוי שהוא לאחר מלחמת ששת הימים ולמעשה עם החזרה לגוש עציון והקמתו המחודשת, ואולי רק כך, עם החיבור לחזרה ולתחייה, הוא היה יכול לכתוב.

הספר הוא יותר פרוזה סיפורית מאשר תיעוד וזיכרון היסטורי, הוא מורכב פרקים -פרקים כמעין קולאז'. רוב הפרקים סובבים סביב אחד מהרוגי הגוש, אם במלחמת השחרור ואם לפניה. הפרקים כתובים בצורה סיפורית, הגיבורים מוזכרים לרוב רק בשם הפרטי, הם מתוארים סביב סיפור עיקרי, בדרך כלל מה שהביא אותם לגוש, ואז את תיאור הנפילה שלהם. נפילת שיירת הל"ה שבאה לעזרת הגוש הנצור דרך הר טוב מתואר מנקודת המבט של הקצין הבריטי שחילץ את הגופות והביא אותן לגוש לקבורה. הפרק על מוש מפקד הגוש מטעם הפלמ"ח שגם הוא נפל בהגנה עליו הוא ארוך למדי, והפרק על נפילת הגוש נכתב בגוף ראשון - מתוך סיפור ההצלה של אבן חן עצמו, אחד השרידים היחידים לטבח הנוראי שהתרחש אך יום אחד לפני קום המדינה. תוך כדי, בין הפרקים, עולים הסיפורים של הווי ההתיישבות הגוש - החשיבה הקיבוצית, הצעירים המיישבים שחלקם ילידי הארץ וחלקם עולים מארצות שונות, כולל שורדי שואה שבאו מאירופה, האווירה הדתית בכפר עציו, ליל הסדר שבדיעבד היה ליל הסדר האחרון, סיפורי האהבה שלבלבו ין המטעים והשדות, הטרגדיות במותם של צעירים, כולל איזכור התאבדות אחד, החברות שגם שותפו בלחימה, המתח הפנימי בין מחוייבויות הקיבוץ למחוייבויות ההגה, והמתח החיצוני מול לוחמי הפלמ"ח שבאו לעזור ומול הקצינים הבריטים שבאו בעיקר להפריע, והקריאה העגומה בקשר "מלכה נפלה" המודיעה על נפילת הגוש . לספרות העברית שנכתבה בשנות השבעים היתה נטייה להיכתב בשפה נמלצת מאוד ובמשלב גבוה, שהיום נקרא מאוד מאוד ארכאי, זקן בהרבה מחמישים השנים שמפרידות, והספר הזה אינו יוצא דופן בכך, ומי שרוצה לקרוא צריך להתרגל.

עוד מאפיין של הכתיבה הנושנה ההיא הוא העדר השימוש ב"הוא". הנה דוגמה בתיאור מפקד גוש עציון מוש: "חזר והגיח אל תוך הלילה. גשם טיפטף. ידע, כי במשלטים ובעמדות בכל חבל ההרים הנצור עומדים עתה אנשים ונשים, מתוחים ומצפים להתקפה. ידע כי סיור רגלי יצא בראשית הלילה ועדיין לא חזר, אמור היה להגיע אל עורף האויב ולחזור בטרם אור. עמד בראש ההר והביט אל תוך הלילה. בישיבת המיפקדה האחרונה פקד מחדש את האנשים ומצא כי שתי מחלקות יצאו מכלל פעולה, בעטיה של ההתנגשות האחרונה, שלא היתה לה חשיבות רבה במערכה הכללית". בקיצור, סוג כתיבה שצריך להתרגל אליו, אבל היות והספר בכל מקרה מהורהר ופיוטי, הדברים האלה מסתדרים שם טוב.

בפרק הזה על מוש גיליתי שתי "דרישות שלום" אישיות, האחת הוא האיזכור של המושב נווה יעקב שבו התגורר. במושב הזה שנקרא בעברו גם "כפר עברי" פונה גם הוא בשנת תש"ח עם כיבוש בחלק המזרחי של ירושלים ורמאללה על ידי ממלכת ירדן. כיום האיזור הוא שכונה בירושלים ושמה נווה יעקב, שם גרים הורי ושם גרתי בילדותי. דרישת שלופ שנייה היא לאחד ששם משפחתו פייסט שנהרג בגוש, ושעבדתי עם אחיו השכול תקופה מסויימת.

כיום אני מתגוררת בגוש עציון. מגורים בגוש הם מגע מתמיד בהיסטוריה. הן ההיסטוריה העתיקה עם דרכם של האבות המתפתלת בין יישובי הגוש, שמות החשמונאים שנלחמו באיזור המגולם בשם היישוב שלי אלעזר ושמות רבים מרחובותיו, והן היסטוריה קרובה יותר. שלושה מהקיבוצים של טרום המדינה שבו והוקמו, בכניסה למרכז הקניות אשר בקיבוץ כפר עציון שבו אני עורכת קניות מדי יום שישי, מורה השילוט הצבעוני "מלכה קמה", על אדמות משואות יצחק ההיסטורית שהוקמה מחדש במקום אחר, יש כיום גם אירועים, את ההלוויות האזרחיות והצבאיות מקיימים בבית העלמין הישן שסמוך לקיבוץ, וסמוך לאתר האלון הקשיש, הוא "האלון הבודד" שאליו הסתכלו מפוני הגוש וייחלו תשע עשרה שנים להקמה מחודשת, נמצא כיום היישוב אלון שבות. על כן הקריאה בספר הזה, מתוך היכרות עם האתרים ותוואי הדרך המוזכרים בו, היתה חוויה עמוקה במיוחד עבורי.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על אלונים בסלע - מסיפורי גוש עציון