ביקורת ספרותית על היררכיה של כאב מאת שרון שפיר
ספר מעולה

---

את הסיפור העדין הזה מספרות שירה, נטלי, ותהילה בקולן שלן, אשר מתחלף לסירוגין מפרק לפרק.

יש קשר בין שלושתן. שירה היא דוברת בית חולים בו ג'וני , בעלה, מטפל בדיקור במרפאה אלטרנטיבית אותה הוא מנהל, באותו בית החולים. נטלי היא אחותו של ג'וני, ותהילה היא רפלקסולוגית עיוורת העובדת במרפאה של ג'וני.

נטלי ותהילה חיות בְּצִלָּהּ של פוסט טראומה, כל אחת מסיבותיה שלה.

שירה, בהיותה דוברת בית חולים, אישה היודעת לְדַבְרֵר ולתרגם רגשות למילים, דווקא את חייה שלה היא לא מצליחה לדבר. המילים שהיא רוצה להוציא ממנה, להשמיע אותן, מסרבות לצאת. הן נשארות בתוכה, מתערבלות בה בחוסר מנוחה.

נטלי סוחבת איתה את הדי האירוע אותו חוותה שני עשורים קודם. אותו אירוע שמאז מגדיר אותה, וכל יום מאז משבש את חייה וכמו מוביל אותה למבוי סתום.
תהילה לא רואה. היא חווה את העולם במגע דרך כפות ידיה, ובשמיעה. היא מקשיבה לרחשי היום יום, מתרגמת אותם ומנגישה אותם לעולמה שלה המוגבל. היא ממששת ומרגישה את מרקם עלי כותרת של הסחלבים אותם היא מגדלת ומטפחת באדיקות. היא מקשיבה לקול צעדי האנשים, מלבישה להם קווי אופי מתוך שמיעת נשימותיהם, שמיעת צעדיהם, אופן ההליכה שלהם, צורת גרירת הרגליים שלהם.

אהבתי מאוד את בניית דמותה של תהילה. ההתנהלות שלה כאישה לא רואה, אופן הכתיבה הבהיר והאמין עשו אותה לדמות עגולה ומדויקת.

יש מצבים בהם אנשים לוקחים את הנכות שלהם ומשתמשים בה כמו בגד. עוטים אותה על גופם, כדי שתשמש כעוד שכבה, תגן על הלובש אותה. לפעמים קל לאמץ את הנכות, לחבק אותה, כדי לא להתמודד עם הבעיה האמיתית. הנכות נותנת פטור אוטומטי, ותמיד מגיעה מראש עם הקלות.

שלוש הנשים מרגישות שהן נמצאות במצב תקוע בחייהן, ויודעות שצריך להגיע שינוי כדי לצאת מן התקיעות הזו
.
"את מציצה בחלונות הראווה של החיים, אבל לעולם לא נכנסת אליהם. את חושבת שאת ממשיכה קדימה, אבל את לא. את בסך הכל בורחת מהעבר שלך." (עמ' 192)

יש דברים שהם נטולי היררכיה. כמו צער, כמו כאב. וכששפיר מכניסה אותנו אל תוך נשמתם של גיבוריה, פורשת בפנינו את סיפוריהם על כל מכאובם, אנחנו מבינים שכל אחד מהם יכול להיות במעלה ההיררכיה ובו זמנית גם בתחתיתה.

שפיר כותבת את הכאב בצורה הכי רגישה ויפה שאפשר, אבל לא רק כאב יש בסיפור. יותר מכל יש בו חיים, ואת הרצון לחיות, ממש לחיות, ולא רק לחוות את החיים בצל פוסט טראומה, אלא לאחוז בהם, לא לתת להם לעבור על יד.
היא לוקחת את גיבוריה למסע שבסופו ימצאו פיוס והשלמה.

ואני שמחתי ללוות אותם במסע הזה שלהם, וממליצה גם לכם.

» ביקורות נוספות של dina
» ביקורות נוספות על היררכיה של כאב