#
מר בראון, גיבור הסיפור הזה, הוא בריטי, בערך. הוא טיפוס קצת מפוקפק, בעל מלון בהאיטי. שחוזר אליה בתחילת הסיפור, אחרי שנטש אותה משלל סיבות. יחד איתו שטים בספינה להאיטי זוג אמריקאים, מר וגברת סמית, וגם אחד מר ג'ונס, בעל לאומיות בלתי ברורה. גרין רקח פה בדיחה פרטית על שמות המשפחה של המשתתפים בסיפור. האיטי היא מקום שנע בין גרוע לאיום ונורא, ולא רק בגלל העוני המחפיר של רוב תושביו. זו מדינה היושבת על חציו של אי בקריביים, (גם חציו השני, סנטו דומינגו, אינו להיט משום בחינה). האזרחים פה הם צאצאי העבדים, שיובאו מאפריקה כדי לעבוד בחקלאות. יש בה אפריקאים, מולאטים, שההתייחסות אליהם מורכבת, ומעט לבנים, בעלי סיבות מגוונות לחיות בה. כמו ברוב מדינות העולם השלישי, המשטר נתפס לעתים קרובות בכוח, השלטון מטיל אימה על התושבים, רציחות - פוליטיות וסתם רציחות – מתרחשות באופן קבוע. לשליט יש משטרה וצבא פרטיים והוא חרד מאד לכבודו ולבטחונו, לאו דווקא בסדר הזה.
דמותו של ההגיבור הראשי, בראון, מזכירה מאד את דמותו של מוריס מ"סוף הרומן" של הסופר. גם הוא מקיים פרשייה עם אישה נשואה, שבעלה הוא שגריר באחת השגרירויות הדרום אמריקאיות הפחות נחשבות. גם בראון, כמו מוריס, מתקשה להתגבר על האגו שלו ומחבל באהבה בגלל קנאה ומריבות קטנוניות, המסתירות מאחוריהן דימוי עצמי שברירי וחשש עמוק מדחייה, שהוא מקדים ודוחה את זו שהוא פוחד שתדחה אותו. מר בראון מתנהג לרוב כמין משקיף לא מעורב. לקראת הסוף מתבררות לו כמה אמיתות על עצמו ועל המקום בו הוא חי. כולנו – אומר גרין – שחקנים במחזה שאותו אנחנו לא מכירים. התפקיד שלנו הוא היחיד שאנחנו מכירים, והוא מסבך אותנו לעתים בצרות צרורות.
התרגום הוא סיפור מעניין, שרחוק מאד מאיכות הספר. אמציה פורת, שתרגם אותו בשנת 1967, הקפיד על דייקנות, אבל החמיץ, לדעתי, את רוח הכתוב. הוא השאיר מעט מדי זכר להומור הנפלא של גרין, והתרכז בתרגום המילולי. מפעם לפעם מגיח ההומור שחמק מטיפולו של המתרגם, בתיאור הנפלא של בני הזוג סמית, אמריקאים דמוקרטים שוחרי טוב וצמחונים, שמתלבטים כל פעם שמישהו עם עור שחור ראוי לגינוי. הם יוצרים ביחד תמונה נפלאה של אמריקאים תמימים, כמו האמריקאי ב"האמריקאי השקט" הנפלא של גרין.
מר פורת משתמש בניבים מוזרים כמו "להרוות דודים" במשמעות של סקס. לא יודעת מאיפה הוא הביא את הניב הזה. בספר מופיעים די הרבה "להרוות דודים", בכל ההטיות האפשריות. יש עוד ניבים מוזרים בספר, וגם כתיבה בכ' מילים שאנחנו נוהגים לכתוב בק' כמו "בוכסרים". הוא כותב אלָמות (כולל הניקוד) במקום אלימות ומתרגם "וניל" ל"שנף". שנף היא מילה תקנית, אבל אני די בטוחה שגם בשנת 1967, אנשים השתמשו בוניל, לא בשנף.
הספר נפלא. הביקורת של דן סתיו שיכנעה ושלחה אותי ל"סיפור חוזר" לרכוש את הספר. תודה רבה! הוא הצליח להתמודד עם התרגום המוזר, שהצחיק ועיצבן אותי. עם הפונט הקטנטן והעמודים הצפופים. פעם נוספת אני נוכחת בהנאה שבקריאת ספר של סופר שיודע את מלאכתו. פעם נוספת אני מודעת לחשיבות העליונה של תרגום טוב לספר.
אולי הוא יזכה בתרגום שהולם את איכותו.
1/2
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
