ביקורת ספרותית על רק חיבוק מאת עמיה ליבליך

---

השקת הספר של המשוררת היתה בקפה במרכז העיר ירושלים, ואני והבת הסתבכנו קצת עם החניה. נכנסנו באיחור כשכולם כבר היו ישובים במקומותיהם ליד השולחנות והמשוררת עמדה בחזית החדר, עטורה בסוודר סגול סרוג ובתלתלי השיבה הגדולים שלה, והקריאה אחד משיריה. אחר כך חזרה על הדימוי המרכזי בשיר, ואף פירשה אותו - "זו אורגזמה". הנוכחים בחדר נעו באי נוחות, ואולי רק נדמה לי. בעלה של המשוררת, חגיגי ומאושר ותומך, הראה לנו איפה לשבת, והיא המשיכה לשיר הבא מהספר החדש, שיר המתאר אותו ואותה, אנשים בני שבעים, עם כל תלאות החיים על גופם, בעת מעשה האהבה. הסתכלתי מסביב, בוודאות הורדנו את הגיל הממוצע של הנוכחים, חוץ מהילדים של המשוררת ובעלה שהיו בערך בגיל שלי, כל שאר הנוכחים היו בעשורים השביעי והשמיני לחייהם.

עמיה ליבליך היא חוקרת במדעי החברה - פסיכולוגית, סוציולוגית, אתנוגרפית, אני לא יודעת מה ההגדרה המדוייקת. היא הוציאה כבר הרבה מאוד ספרים במגוון נושאים וקבוצות - ילדי קיבוץ, יתומי מלחמות, מטיילים על החוף בבוקר, צורות שונות של חיי נישואים ועוד. את הספר הזה היא כתבה בהיותה בת שמונים, וכמו רוב הספרים שלה הוא עוסק בדברים שמעניינים אותה ואת חייה האישיים בזמן הכתיבה. המחקר של עמיה ליבליך הוא כזה הנקרא "איכותני" או נרטיבי - אין בו שאלונים וניתוח סטטיסטי של מאות אנשים בנטיות שונות, אלא מחקר מהסוג שלוקח סיפורים פרטיים של אנשים, ומנתח אותם. כן מנסה למצוא היבטים שונים לאותה תופעה אבל בגדול לא מנסה לייצר הכללה כלשהי אלא מציג את הסיפורים כמות שהם. זה אופי המחקר. עמיה ליבליךעצמה בספריה גם עושה משהו מעבר לזה ומנכיחה את עצמה במחקר. הביוגרפיה האישית שלה והחוויות שלה לא רק משפיעות על בחירת הנושאים אלא מהוות חלק מהתוצר הסופי.

אז היא בת שמונים, בעברה חוותה התאלמנות טראגית בגיל לא מאוד מבוגר, וחיי נישואים בפרק ב' מהסוג שהיא בחרה לקרוא לו "ניסועין" כלומר בני הזוג משאירים את ביתם המקורי כל אחד במקומו עם הקריירה שלו ותחומי העיסוק והחברה שלו, ושני בני הזוג עוברים במהלך השבוע מבית לבית, לפרקים יחד ולפרקים כל אחד לבד. בשנות השבעים והשמונים לחייה מעניינים אותה המוות המתקרב ועל כך כתבה בספר "קפה מוות", ועכשיו היא מגלה חיים בגיל השלישי - אנשים שמוצאים זוגיות חדשה בגיל אחרי שבעים. זה מעניין אותה והיא הולכת ומחפשת זוגות, או נשים שמתראיינות כי בן הזוג לא הסכים. כך היא עוברת בין דירה בעיר לבית במושב, ובעיקר בין הרבה מאוד מוסדות של דיור מוגן שזה השם המודרני ל"בית אבות" הארכאי, משוחחת עם אנשים ומקליטה את השיחות. המשוררת שתיארתי בפתיחה, זו שנשואה למעלה מחמישים שנה לאותו בן זוג, לא מעניינת אותה, מעניינות אותה יותר ההתחלות החדשות.

מה שיש בספר אלה תמלולי ההקלטה, מחולקים לארבעה פרקים - הסיפורים של "הכל טוב" עם אהבה גדולה שפורחת, הסיפורים המאתגרים, הסיפורים הקשים של החלטות לסיים קשר בהיותו לא מתאים, המקומות הכואבים - הטיפול בבן זוג שהפסיק להיות בריא, ובסוף הסיפורים המרגשים. טווח הגילאים גדול - בני 71 ו- 73 יחד עם בני תשעים ומעלה. רוב האנשים המרואיינים הם צעירים ברוחם ובגופם. גם אם הם מתארים מחלות או פציעות קשות, יש בהם החלמה. הם לבושים טוב, עושים את הקניות שלהם בעצמם, נוסעים בחו"ל ובארץ, עוזרים עם הנכדים, ובגדול פעילים ועצמאיים מאוד. עם זאת האופק העתידי צפוי להם והם חושבים על הימים הבאים - מחלה קשה, אובדן עצמאות, ירידה חדה ביכולות הקוגניטיביות ומוות. המוות שלהם לא מפחיד אותם, אבל המוות האפשרי של בן הזוג נמצא ברקע הסיפור כל הזמן. ברור שזה "טוב כל עוד ישנו", אבל ה"כל עוד" שברירי ועדין. כמעט כל המרואיינים חוו זוגיות וחיי נישואים קודמים, וגם את משבר הסיום של הפרק הקודם - מחלה קשה והתאלמנות, או גירושים לאחר חיי נישואים לא טובים ובגידות. הצלקות מהקשר הקודם צפות ומופיעות גם הן ברקע, כך שהסיפורים, גם אלה האופטימיים, הם לא מאוד קלים לעיכול.

ליבליך מביאה את הסיפורים. כלומר את תמלילי השיחות. היא מוסיפה בפנים הערות אישיות שלה בסוגריים, ולפעמים גם פיסקה קצרה של "סוף הסיפור". אבל זה הכל. אין ניתוח לאחר הפרקים השונים וגם לא משהו מעמיק מדי בסוף הדבר. בנוסף נדמה שהנחקרים הם חלק משכבה סוציו-אקונומית ברורה למדי - הרבה מהם דומים מאוד לעמיה, חוקרים, פרופסורים בעבר, אנשי אקדמיה למיניהם. כולם מבוססים כלכלית. נכון שיש גיוון למשל בגיל, במקומות המגורים, ויש גם זוג לסביות, אבל לא ראיתי גיוון רב בתחומי העיסוק. האם אדם שהיתה לו בסטה בשוק, פועל בבית חרושת או עובד כפיים לא מוצא זוגיות נוספת בשנות השמונים לחייו? אולי כן אולי לא. אין לדעת, האם היא שונה או דומה מזו של הפרופסור אמריטוס שעוד עוסק במחקריו? אין לדעת. הכותרת של הספר, והנוצה הבודדת על כריכתו מרמזים שאין הרבה אינטימיות בחיי הזוגיות האלה, ואין מין. מתוך השיחות מתברר שיש, אם כי עמיה ליבליך ואולי מרואייניה היו ביישנים מכדי לפרט. הייתי מבקשת מהמשוררת לבצע את המחקר הזה, בטוח היו תשובות מעניינות יותר, ואולי זה סתם צהוב.

» ביקורות נוספות של נצחיה
» ביקורות נוספות על רק חיבוק