ביקורת ספרותית על לחשוב מהר לחשוב לאט מאת דניאל כהנמן

---

את הספר הזה אני אקרא עוד כמה פעמים כדי להעמיק, אבל מדובר בספר חובה!!!

אני מרגישה שלסכם את הספר הזה זה משהו שלא אוכל לעשות, אז מי שקורא את ביקורותיי (וכמו שאמרתי פה פעמים רבות מספור - זה בסדר גם אם לא! אבל תאפשרו למי שכן רוצה לקרוא - לקרוא.) שייזכר בהתרחשויות האחרונות...

בשבילי הספר הזה הוא מעין "מתנה", סיכום של כל הביקורות האחרונות שלי על נושאים שבוערים לי - אבל בדרך יותר אסתטית. כאילו מישהו אחר כתב מה שיש לי להגיד מנקודת מבט לא רגשית, והסביר איך אנשים כקבוצה רואים זאת מבחוץ, את כל התופעות האנתרופולוגיות שאזכיר בהמשך - דבר שקשה לי לעשות בצורה לא רגשית על גבול הרגשנית גם כאישה וגם כצעירה.
כי בגילי כבר חוויתי שישנם הרבה מקרים שהרגשנות עשויה להוביל לתוצאות עגומות.

ואם להיות רגע ספציפיים, אז לא אשקר, הביקורת הספציפית והאנשים הספציפיים שחוזרים שוב ושוב "לחקור" אותי ואשמח שייקחו הפסקה מזה - אתם יודעים מי אתם. הביקורת על "פרחים בקנה" שהציפה מחדש את שאלת ההסמכה שלי, שאלות פוליטיות/חברתיות ומה גבולות האחריות החברתית... אתם מסתתרים מאחורי אידיאלים, אבל אני שואלת את עצמי האם ראוי לתייג אנשים כ"מוזרים" אם את/ה בעצמך מציגה עצמך בפרופיל כחיה חמודה/ישות קסומה/תמונה מלפני מאתיים שנה/תמונה שאתה נראה עשיר ובשיא כוחך...

והאם ראוי להתחשבן איתי אם באמת יש לי תמונה וחותמת של מורה והאם אני אמיתית וצריך לקחת אותי ברצינות כשבינתיים חוץ מזשל"ב ועוד כמה מעריצי הארי פוטר אף אחד פה לא חושף את זהותו ולא נפגש עם אנשים מסימניה... ומי שכן, וכבר אוזר אומץ - יורדים עליו.

אשתף במקרה שקרה לי לאחרונה: ניסיתי לסייע למישהי כאן. היא חברה שנים בכמה פורומים. היא פנתה אלי ודיברנו קצת, הרגשתי שאנחנו די מכירות למרות שהיא שמרה על דיסטנס. אבל אני מטבעי אוהבת אדם איכשהו, במיוחד כשזה בגבולות האינטרנט... ולא קלטתי את הניכור. היא התחילה לספר שיש לה קושי חברתי שלא אחשוף מטעמי צנעת הפרט, ואני - שפעמים רבות התרגלתי ב"חיים האמיתיים" לקחת את תפקיד הפסיכולוגית של החבורה, הקשבתי לה. אך ממש לא רציתי והתכוונתי שהיא תנצל את זה ותהפוך את זה עלי. ובדיעבד הבנתי כמה שההודעות אחורה שאני זוכרת היו ארסיות. וזו גם הסיבה שאני זוכרת אותן, כי היא ממש תייגה אותי בכל מיני הגדרות שמתאימות לה ולא לי.
בעיקרון אפשר לסכם את כל מה שהיא טפטפה לי במילים "את שיפוטית מדי"...
וזהו בדיוק נושא הספר.

איך המוח שלנו עורך שיפוטים בנוגע למה שעומד מולנו? אילו פעולות חברתיות וכלכליות אנו נוקטים בעקבות השיפוט (שלרוב אפילו לא שמנו לב שעשינו)? עד כמה השיפוטים האלה נכונים אובייקטיבית?
האם אפשר לעשות שינוי?

זהו, מסתבר, הנושא שהכי נגע ללב של דניאל כהנמן, שהיה יכול לבחור כל מחקר אחר.
דמיינתי לעצמי למה דווקא הנושא הזה שזור כחוט השני בכל הספר.
אני מדמיינת שהוא נזכר בילדותו ורואה אותה מנקודת מבט מבוגרת... אולי גם כחנון בעצמו, שבטח עד שהוא קיבל את ההוקרה הרגיש את עצמו מחוץ לחברה - וכרגע כשיש לו את כל זה ועוד יותר - כמובן שהוא רוצה לתרום ולעשות מחקרים ולהביא כבוד ולהנציח את חברו עמוס שעמל איתו על המחקרים האלה...

אך רוצה גם להנות מה"שלל" הקולקטיבי ולא רק להסתכל מהצד.
האם לקיחת חלק פעיל בהחלטות הכלליות באמת משתלמת? האם אתה עצמך לא יוצא ה"טיפש", כשאתה מקפיד ליצור "שוק בטוח" בלי הרבה תנודות, מה שמכונה בספר "מחירים מושלמים אינם מותירים מרחב לפיקחות, אך הם מגינים על כסילים מכסילותם"
המשפט הזה, אגב, הייתה גם הסיבה שקיבלו אותי בגיל צעיר לעבוד בבנק, זה מה שאמרתי במיוני אדם מילוא שעברתי.
בניסוח כזה או אחר אמרתי שאני לא תומכת בכל מיני הגדלות ראש למיניהם בכסף של אנשים אחרים.
אני חושבת שצריך לשמור על מוסכמות ולא למקד את כל האנרגיה שלך בלקדם את מקום העבודה, כי אז גם תרצה משהו בתמורה ובמיוחד אם קוראים לך אתי.

אז כשאומרים לי "את שיפוטית" ואני מתייחסת לזה ברצינות ולא מבינה שמבחינתה זו קללה -

אני אומרת לעצמי, אכן, יש פה ניבוי מסוים. אך את הרגשות הסוערים מלראות שעוד פעם נפלתי בפח של החברה המקשיבה שכביכול מוזרה ומציעה רעיונות לא מבוססים - הרגשות האלה השתלטו ודרשו את מקומם ללא עזרת תוכנת חיזוי כזו או אחרת (קירה רדינסקי? את כאן??? הצילו!!! טוב נו... צ'אט ג'יפיטי יקר - תוכל לארח לי חברה?)

הכי אהבתי בספר את הפרק "אשליית מיומנות בבחירת מניות" -
מוצג בפרק סוג של פרדוקס. פרדוקסים זהו עוד דבר שחביב עלי והספר כצפוי רווי בהם.
אז למי שכמוני לא מבין את המתמטיקה המורכבת של תורת הקבוצות וקיבל פחות משמונים בבחינה ההיא בחמש יחידות...

הפרדוקס המובא פה הוא איך זה שבשוק המניות הקונים תמיד בטוחים שהמחיר יעלה והמוכרים בטוחים שהמחיר יירד?
הרי יש כבר מחיר ידוע שכולם מסכימים עליו בעצם - מה שנקרא "מחיר השוק".
אז למה לנחש כל מיני ניחושים "פסימיים" לכאורה?

הסיבה לכך היא שאנשים לא סומכים יותר מדי על חבריהם, בטח שלא בענייני כסף.
צר לי להרוס את התיאוריה לסוגדי המושג חברות ורעות.

בתחום הכלכלי צריך להבין כיצד נקבע מחיר השוק ועל מה הוא מבוסס, שעל זה יהיה לי מאוד מורכב לדבר.

בגדול - מחיר שוק הוא שקלול כל הניבויים (או ה"שיפוטים", אם נחזור לשפתה של אותה בחורה שתייגה אותי, שעושה לא פחות שיפוטים ממני. את כל כולך שיפוטיות מותק...)
ואז שוב נשאלת השאלה: נכנסתי לשוק המניות, אז מה אכפת לי? או אפילו אם סתם מכרתי לימונדה שהכנתי - למה שלא אחליט לבד ואתקע מחיר למה שאני מוכרת (או "ארד" על מישהו שלא רוצה לקנות ממני? כי מה שהבנתי שאותה בחורה מנסה "למכור" איזה שירות שלה או משהו, כדי לגייס עוקבים)

למה בכלל צריך התערבות ושקלול ציבורי בשוק הכלכלי?
למה שאנשים יתאמו מידע וישקללו אחד עם השני, בתחום שהם הכי מבינים בו מכל מי שהם מכירים?

וזה גם מעלה שאלות על כל תרבות הריאליטי בימינו - כי כמו בשיר הידוע של ב. תבורי וסטטיק: "מי הכי יפה בכל העיר? היא הכי יפה שאני מכיר"
לפני עידן "חתונמי" רבות מהחתונות התנהלו ככה, ואף אחד לא חשב שצריך מומחים כדי להראות לבחור כמה שהבחורה יפה או מי הוא גבר שאת אמורה להימשך אליו.
למה בימינו הכול מצריך התערבות של מומחים אחרים בסוגיות של רגש, שאנחנו יודעים יותר טוב מאחרים?

ובקשר לאותה בחורה מהפרופיל: עניתי לבחורה הזו ברצינות ובכלל לא חשבתי שאולי היא לא מי שהיא מציגה, לכתחילה כי היא צעירה ממני, היא בגיל של חניכים שלי אז יצא שלקחתי ללב... ממש-ממש. ומאידך גם די הערצתי את הקהילה שהיא מייצגת, קהילה "חנוניות" הארד קור - סיפורים, בלוגים, אנימה וכו'.
מישהי שמאוד מזכירה לי את משפחתי, שחלקם מאיירים או מעצבי משחקי מחשב ובנוסף גם בתחום של מבוכים ודרקונים הגרסה הבוגרת.
תחום שתמיד קרץ לי ואף פעם לא הצלחתי ממש להיכנס לתוכו כי תמיד יותר מדי רציתי להיות מקובלת.

וניסיתי להשלים את החסר בבגרותי, לקרוא ספרי מדע בדיוני, ללמוד פיזיקה, להתחפש יותר ברצינות וכו'.
משחקי מילים אפילו!

ואז הגעתי למצב שממש חצי הערצתי אותה, כי היא חלק מעורב בקהילה שמונה גם אנשים מפורסמים לשאר הציבור (סופרים וכותבים שכולנו מכירים וחלק מהסקירות שלי מתפייטות עליהם... שאותם אני לא מכירה אישית)

אז שייכתי אותה במוחי אליהם - מההיסק ומהשיפוט של: היא (אותה בחורה מהפרופיל) והם (סופרים שהתבגרתי על ספריהם ונתתי להם ציון לשבח כאן בסימניה) חברים מבחינתי באותה קהילה, והיא בלטה לי כי היא ממשפחה די מוכרת גם, למגזר מסוים.

קראתי סקירות שלה גם פה וגם במקומות אחרים, במשך לפחות עשר שנים!
ותמיד כשהיא פנתה אלי עניתי לה, ולא תמיד היא הייתה הנחמדה אבל לא ירד לי האסימון שמשהו בשיפוט שלי אותה ואת הקשר בינינו לקוי.

עודדתי אותה כל פעם כשדיברנו, ולקחתי את זה למקום מאוד רגשי - כי אני מכירה קצת גם את הצד האפל של קהילות סביב נערצים שהם חנוניים. אלה אנשים שלכאורה לא בחרו בפרסום, והם כל כך צנועים וענווים.

אז לא בהכרח, ואני רוצה באמצעות הספר גם לתת גושפנקה מקצועית ללהזהיר אנשים אחרים ובמיוחד צעירים רגישים ומכילים מהסוג הזה של קאטפיש

מי שלא יודע - קאטפיש זה אדם שפותח פרופיל אחד או מספר פרופילים שלא מייצגים את אותו דבר שהוא מציג במציאות. זה לגיטימי אלא אם כן המטרה היא לשאוב מאנשים דבר במרמה.
אם לדוג' הקדשתי למישהי שעות כדי להקשיב על הבעיות שלה, ובסוף היא משכנעת אותי שאני מוזרה ולא רוצה ש"אתערב לה בחיים" - זה קאטפיש.
כי ברור שלי אין שום אינטרס לבחור בה כחברה או חניכה או כל רושם אחר שהיא יצאה בפיקחות שהיא כנראה רבה משלי.
אבל גם עם פרס נובל לפעמים אפשר ללכת שולל, ומוצג בספר בין השאר קאטפיש שמטופל עושה על פסיכולוג.
אני הייתי המומה מהענווה שבלהודות שגם עם כל ההשכלה והפרסים עדיין אתה נופל במשהו שתיכוניסטים נופלים בו.

אצלי הקאטפיש כלפי נוגע יותר בתחומי ההערצה לקהילות ולחבורות שעושות דברים ביחד, יוצאות מהאינטרנט למפגשים סביב ספרים, סרטים ותחביבים -
אז יצא שהערצתי בעיקר אלופי גיימינג או יוטיוברים או קומיקסאים וכאלה.

ואותה בחורה שעקבתי אחריה שנים ואז התהפכה עלי, הייתה חשובה לי בעיקר בגלל אחותי. אחותי היא ממש בתוך הקהילה החנונית, והיא אזרה אומץ בהשראתה של הבחורה, נקרא לה א'... שהייתה הולכת לכנסים ומכירה את כל המבצעים - ואחותי בהשראתה הלכה או יותר נכון נדחפה לדבר עם קומיקסאי מאוד מפורסם ולחלוק איתו משהו מקצועי שהיא לא העזה לשתף לפני כן.

אז תמיד אני מנסה לעזור חזרה לבחורה הזו - ובסוף היא פשוט נתנה לי הרגשה שאני קאטפיש.
ואחרי שאני משתחררת מההלם - נזכרתי בספר הזה. החלטתי לא לקחת את מקרה א' אישית, למרות שאני יודעת שאני עוד אשקע בזה לא מעט.

עשר שנים של מעקב הסתיימו בכלום ושום דבר, וזה בכלל היה בשביל אחותי ולא בשבילי...

וזה די מנחם לדעת שגם עם פרס נובל אתה עדיין לא בטוח במקומך החברתי ופוחד מקאטפישים. כמובן שהם יותר מתוחכמים מא' וכנראה מערבים הרבה אנשים, אבל הרגשות והכאב הם אותו דבר.

בסופו של דבר יש פה אנשים חריגים בחוכמתם, אנשים שהחברה בחרה לקדם ונדרשים לספק את הסחורה. מן הסתם הם נבחרו כל הזמן למצטיינים ומחוננים, וזכון לתועלות חברתיות שאחד האדם לא זוכה להן.

אני אישית כבר לא מאמינה בתוכניות האצה אם לא חייבים, דווקא כי לא כל אחד יקבל פרס נובל, ואני משוכנעת ובטוחה במאה אחוז שהייתי נתרמת אם הייתי מחכה שנה בגן, בדיוק בגלל שאני לא דניאל כהנמן ועמוס טברסקי שיכלו לסיים אוניברסיטה בגן חובה.

אבל בגן לא ידעתי מה ההשלכות של להיכנס לכיתה א' בת חמש. מה שכן היה באחריות שלי - שבתור צעירה על גבול הילדה שהייתה בתוכניות האצה להוראה - לא הבנתי שתעודת ההוראה במוזיקה גם כרוכה במעין רסיטלים של נגינה בכלי ושירה, עמידה בלחץ של לארגן תלמידים בהצגות (ולפעמים זה כיתות מופרעים, לא פוליטקלי קורט לומר, ומי שלא עמד במצב הזה שלא יעיר לי...)
וקל להתנגח בי כחנונית שמנסה לשנות ולעזור לכל אחד אבל לא מבינה את התמונה השלמה - ולהתייחס אלי בסגנון שירה שטיינבוך בקופה ראשית, אבל דניאל ועמוס כנראה לא היו מסכימים איתכם.

כי שירה שטיינבוך סוגדת לאנשי התארים ומתייחסת לתואר כמדד היחיד לניבוי הצלחה בתחומי הניהול, זאת אומרת - מי ראוי להיות איתה באותה שורה...
שזה ההיפך הגמור ממני! אני אומרת לעצמי - אם אין לבנאדם פרס נובל יהיה לו קשה לקרב לליבי את התחום האקדמי...

אז קריאת הספר היא ניסיון שלי כן בכל זאת להתעניין, ומה שקרץ לי לנסות עוד פעם ולתת צ'אנס להצלחה בתחום האקדמי היא שתחומי המחקר הם אלה שהיו הכי חביבים עלי בלימודים. עשיתי מחקר איכותני בהוראת מוזיקה בכיתות א' - כחלק מחובת לימודי החינוך, מה ששילב ניתוח התנהגות ועבודה בזוגות - הפעם עם מישהי אינטליגנטית, בניגוד לתיכון.

חלוקת העבודה בינינו הייתה "שרת הפנים" ו"שרת החוץ": לי היה נעים יותר לחשוב על הריאיון האיכותני, אחרי שצפינו בשיעור ותמללנו "מאחורי הקלעים", וכמו כן להריץ מצגת לשאר הסטודנטים בליווי הסברים של מה שעשינו ואיפה היינו - ושותפתי, בתור שרת החוץ, נבחרה לתפקיד משום שהייתה יותר משעשעת ממני, והרבה בנות רצו לעבוד איתה כך שהן היו כבר לכתחילה בעדנו. בחרנו גם את המורה שכולם אהבו כדי להבטיח שיהיה לנו הפרויקט הכי מושקע (והוא באמת היה! בנות נבהלו להציג את המחקרים שלהם אחרינו)

כי מה שריגש אותה היה לערוך את הריאיון *בפועל*, ולדבר בספונטניות עם המורה הנערצת באופן אישי. ללמוד ממקור ראשון ולקבל את קיצור הדרך לדברים שמורה אחרת פיתחה במשך השנים, שיטות, השקפות...
כי היא טיפוס יותר סקרן ממני. ולמורה הזו גם התעסקו הרבה בסטטוס המשפחתי אז לא היה לא נעים לשאול משהו ובטעות לפלוט את הפיל שבחדר, אבל לשותפתי לא היה אכפת.

והספר משמח כי הוא מזכיר לי מה בכל זאת אהבתי במהלך לימודי ולמה בכלל יצאתי לדרך הלא ממש מתגמלת הזאת של מחקר ומשיכה קדימה למצויינות.

מובאת פה ממש יצירת מופת, לא פחות, ומה שעוד אהבתי - אם אפילו להיות לרגע שטחיים - זה את הכריכה המדויקת להפליא פלוס השם ה*גאוני*, אין מילה אחרת.
לא נראה לי שקיים מישהו בעולם שלא היה שמח לזכות בהוקרה כפרס נובל (או איזה פרס והוקרה שפועלת אצלכם, השם פרס נובל הוא לא מה שחשוב, זה יכול להיות גם הצטיינות נשיא בצבא, או זכיה בגראמי או פרס אופיר או מדבקת התנהגתי יפה וסוכריה על מקל מרופא שיניים, לא משנה...)
וספר זה נותן לנו גישה לעבודות המאוחרות של צמד הענקים עמוס טברסקי ודניאל כהנמן.

וכמעריצה התלהבתי שיש שם גם חתימה בכתב יד, מה שלא זכיתי לו בילדות.
לא זוכרת מאיפה קניתי את הספר אבל נדהמתי מהיחס האישי מטעם הסופר.
בקיצור שווה שווה שווה, כל המכביר במילים רק גורע.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על לחשוב מהר לחשוב לאט