כריסטופר הוא נער בן 15 ושלושה חודשים ויומיים. הוא לומד במוסד לילדים מיוחדים, אבל הולך לקבל 100 בחמש יחידות במתמטיקה ופיזיקה, וחולם להיות אסטרונאוט. העולם אצלו מתנהל בתבניות מאוד ברורות: אבא דואג לו, אמא מתה, המורה מתווכת לו את העולם, השעון הוא העוגן. יש אסור ויש מותר.
אבל אז יום אחד מישהו הורג את הכלב בבית ממול, וכריסטופר מחליט שהוא הולך להיות בלש, לגלות מי הרג את הכלב, ולכתוב על זה ספר. ובדרך כל התבניות הברורות מתערערות לו. הוא יוצא לגמרי מכל אזור נוחות אפשרי, מסתבך עם המשטרה וכמעט מת מתחת לגלגלים של הרכבת התחתית.
הספר הזה זה הספר של כריסטופר כותב. כשהתחלתי לקרוא אותו חיפשתי את פרק אחד, הוא לא היה. התחלתי מפרק שתיים, ואז שלוש, ואז זה קפץ לחמש. שני פרקים אחר כך גיליתי שזו לא טעות. כריסטופר ממש אוהב מספרים ראשוניים, ולכן הוא ממספר את הספר ככה. ובתור בן אדם הישגי, זה ממש חוויה להתקדם כל כך מהר במספרי הפרקים .לאורך הספר יש שרטוטים מעניינים והסברים מדעיים, שתאמינו או לא, מוסיפים לספר הרבה נופך וגוון.
באופן כללי, הספר גאוני. מצליח להעביר חוויה של נער אוטיסט, בצורה כל כך נגישה ולא מתנשאת, כל כך פיקנטית, וגם מצחיקה. ואפילו מעלה דמעות מידי פעם. השונות של גיבור הסיפור לא מרחיקה את הקוראים מהחוויות שהוא עובר, אלא מחברת אליו, וזה בעיניי ספר טוב באמת.

יעל רועי היא סופרת מופלאה. יכול הליהטוט שלה במיליפ, יכולת התיאור שלה, והדרמות האנושיות והאינטרקציות שנוצרות בחיור של המילים והתיאורים הן מופלאות.
הגולם מפראג 17 זה סיפור על ילד, שפראג 17 היא נקודת המפלט שלו. והוא עובר תהליך של צמיחה ובחירה.
ספר מומלץ!

לקחתי את הספר מהספריה כי הוא זכה בפרס, וסיקרן אותי לקרוא אותו.
תכלס, התחלתי לקרוא ולא התקדמתי איתו, שבוע אחרי שבוע אחרי שבוע
הספר נשאר על השולחן, והתחיל לצבור קנסות.
אולי כי אני לא מגיעה מסביבת ההייטק, ולכן לא צלחתי את העניינים
אולי כי קשה לי עם ציניות ושקרים, גם כשרק דמויות של ספר משתמשות בהם.
אין ספק כי יש בספר הזה משהו, ייחודי ומיוחד. אבל אני לא הצלחתי להתחבר

ספר לחלוטין לא שגרתי, לחלוטין נוגע ללב, לחלוטין אחר.
הוא מביא את החוויה הייחודית של הכותב, ואת הסביבה בה הוא גדל, הצורה הכי עמוקה שיש, עם כל הניואנסים, עם דקות החוויה, עם רק מי שעבר יכול לדעת.
לרגעים הייתי שם, חלק מהחבר'ה בשכונה ברמלה. לרגעים עמדתי וצפיתי מהצד בעיניים פעורות.
הרגשתי כמו סיור בעיר שאני לא מכירה, אבל לא עם מדריך סיורים, אלא עם חבר שהביא אותי להכיר את הבפנוכו של השכונה.
הגיבור של הספר נגע ללליבי, והמסע שלו הוא מסע כן של התפתחות, הגדרה עצמית וצמיחה.
מומלץ!

הספר הראשון של מסיבת פיג'מות הרגיש לי זורם, קליל, עליז
כשהתאים לי לקרוא עוד ספר בסגנון, לקחתי את מסיבת פיג'מות הסוד של סיוון מהספריה.
ו-וואלה,זה לא היה זה.
יותר כבד, פחות עליז, ועוסק בנושאים אחרים לגמרי.
אם הייתי מוכנה לזה מראש, יכול להיות שהייתי נהנית יותר.
אבל הפער בין מה שציפיתי לו לחווית הקריאה השונה השאיר אותי קצת מאוכזבת.

אחלה ספר, מצחיק, מעניין, אחר.
חשבתם שאתם יודעים מהם ערפדים? יאללה, בואו ללמוד עליהם חדש. לשבור סטיגמות, והכל מתחלה.
וזו לא רק חוויה, זה גם פתיח לא רע לשיח על גילוי עצמי, שליטה עצמית, ויוזמה

פעם ראשונה שאני קוראת הרלן קובן. וזה טוב.
הוא מצליח לבנות דמויות מעניינות, להחזיק מתח, ולהפתיע שוב ושוב במהלך הספר, מהלך המרכי בכלל השאיר אותי פעורת פה. לא צריך להתאמץ בהתחלה כי מהרגע הראשון העלילה המתניעה, ואין חלק בסוף שמרגיש שכבר עברנו את השיא, אז מה עכשיו.
בלי ספוילים, יש משהו שהרגיש לי קצת מדי סוגר קצוות, ומחסל חשובנות. כאילו, אנחנו לא ילדים, וזה לא ספר ילדים. אפשר להשאיר דברים קצת לא פתורים, לא הכל באמת מסתדר אחד לאחד בחיים.
ועוד משהו, היו כמה דברים שהרגישו לי קצת לא אמינים, איך יכול להיות שהאמת לא יצאה לאור בשלב הרבה יותר מוקדם, או לפחות קצת יותר מוקדם, כשאחד משני החברים חזר הביתה.

אני יודעת שהספר טוען להיות ספר על חזרה בתשובה.
אבל כשאני קראתי בו מצאתי אותו ספר על גוף, על גבולות, על מהי הטרדה ומהי פגיעה.
על היכולת לומר לא, להרים דגל, לקרוא סטופ, להציב מראה.
החזרה בתשובה מעטרת את הסיפרו החיצוני, אבל הסיפור הפנימי שפגשתי הוא אחר.

היה מעניין גם לקרוא על החזרה בתשובה,
אני מגיעה מזווית אחרת, חרדית, לא מבני ברק,
אבל גדלתי ממודיעין עילית
עיר לא פחות דוסית
היה לי מעניין להיחשף לחוויות של מי שמגיע מבחוץ ונכנס פנימה
המה הוא רואה,
איך הוא חווה,
מה הוא מתייג
מה תופס לו את העין.
חלק מהדברים ממש הפתיעו, עם חלקם היה לי קשה להסכים עם הפרשנות שניתנה.
אבל את הכל קיבלתי בתור חוויה של הדמות (-ושל הכותבת גם).

מה אומר?
טוב שנולדתי בימינו, כי ספרים אני צריכה, אבל ספרים שיתאימו לי -
וספרים מפעם? אממ, טוב, לא ממש עובדים לי אותו דבר.
לא זורמים לי, לא משחררים אותי, לא מצחיקים מספיק, לא מרתקים.
אפילו להרדים אותי הם לא עוזרים באותה מידה.
אז טוב שנולדתי היום,
וסורי מכל אותם אנשים בטוחים שפעם היה יותר טוב מהיום. אולי אתם צודקים. אבל כנראה שגם אתם לא מהז'אנר שלי.