ביקורת ספרותית על מי היה מאמין מאת שלומית אשר

---

סוף שבוע סוער עבר על הצפוניים שבינינו, סוער תרתי משמע.

וכן גם הספר הזה שהתאים לי לאווירת הסערה, עזר לי לצלוח את השעות המלחיצות ולהתרכז בסערות של מישהו אחר...
הפעם אלה אפי (אפרת) ותומר - זוג בפרק ב' כאשר כל אחד מהם סוחב כצפוי תיק מהנישואים הקודמים.
הם גם לא באים מאותו רקע - היא חילונית והוא דתי, היא מוחצנת שעובדת בתקשורת והוא מופנם שעובד באבטחת מידע.

לפרקים מערכת היחסים ביניהם ממש הזכירה את בריג'ידט ג'ונס ודארסי.

עייפו אותי סצינות רבות מדי של "כמה שאני אוהב אותך למרות שאת עושה לי פדיחות כל היום!" שנענות ב:"הו, כמה אני אוהבת אותך למרות שכל החברים שלך פוצים מתנשאים ואני כל כך קטנה לעומתך ולעומתם, אישה קוקטית ומשעשעת ועם זאת כשאחשוף את עצמי הרצינית תראו שאני מנהלת את כל המקום הזה ועוד תודו לי על זה"

זה התאים לתקופה שבריג'יט או סמנתה כתבו יומנים והדבר הכי משמעותי באמת היה שמישהו הציץ ביומן שלך. כי אף אחד לא ידע מה זה אינטרנט שמינטרנט, אבל זה וואן טריק פוני. ברגע שיודעים מה זה-זה לא מפחיד. זה כמו שתנסי להפחיד אנשים מבאג אלפיים. יותר מפחיד בימינו: 2000 חרקים בלי K300.

יש בספר עיסוק מוגזם בעיני בבגדים - כיסוי הראש של אשת ראש הממשלה החוזרת בתשובה, איך היא תסתדר בלי להשוויץ לנשים אחרות עם השיער שלה? ג'ינג'ית מהמסיבה שעד עכשיו לא הבנתי מה היא באה לשקף, מכנסונים לילדה דתיה שנכנסה לגיל ההתבגרות כן או לא?, גופיית ספגטי לאישה בת 38, ג'ינס (השם ירחם!), שיער חלק או מתולתל או מסולסל או מדולדל...

בקיצור - סופרת דתיה שצורכת תכנים חילוניים ומנסה לייצג מגזר חילוני מול מגזר דתי בלי באמת לחיות בעולם החילוני. אז עניין השיער והביגוד הפרובוקטיבי זה הדבר הראשון שהמדיה יכולה להעביר למתבונן מבחוץ על העולם הפרוע שמחוץ לחומות ה"גטו" הדתי.
שאגב - הצד הדתי הפוליטי, שהרי זה בסופו של דבר ספר על ראש הממשלה הדתי הראשון בישראל ליאור גונן, באמת מוצג פה בצורה די מדכאת ומאיימת. אני לא יודעת אם שלומית מודעת לכמה זה נשמע מפחיד!
מדובר פה על הכנסה תחת חוק של נושאים שנויים במחלוקת כמו זכויות להט"ב, ברית מילה, תכנים יהודיים בחינוך - ובהתאמה הטלת סנקציות "קטנות" על החורגים מהכללים.
פרשיית הבגידה של אותו ראש הממשלה ברעייתו זה הדבר האחרון שמפחיד אותי כאן, ומשום מה היא הציר שסביבו כל הספר סובב.

אשתו של ראש הממשלה היא סוג של עדן הראל כזו, נשמה חופשיה וסלחנית שחזרה בתשובה אחרי שהייתה בהודו או משהו. וראש הממשלה עצמו הוא כנראה דתי מחמד לא צעיר מדי ולא מבוגר מדי, יודע בהחלט איך לפרוט על מיתרי הלב של הציבור שלו - וכמו שאמר בצדק רועי המתבגר המסתבך בנה של אפי - בעיקר יודע לפרוט על מיתרי הלב של הנשים המטומטמות שרוצות להצביע לו כי הוא אומר הרבה פעמים את המילה פמיניזם.

בחיים לא צידדתי ככה במפלגה חילונית פיקטיבית כמו "ישראל החדשה" או מה שזה לא היה שהרועי הזה מנסה לקדם כדי להפיל את ליאור גונן, שמסתבר שמפיל את עצמו יפה מאוד לבד עם מאהבת נקמנית ביותר...

בקיצור : יש כאן דמויות נוער מאוד טובות, רועי כאמור והבנות רומי ואביה, או שזה היה רוני? שנמצאות בלבטים לגבי מעמדן החדש בתוך המשפחה שפורקה והורכבה. מעניין לשמוע על הקשרים בין החצי אחים ועל איך שהמשפחה החורגת מתגייסת לטובת בן המשפחה החדש לפעמים יותר מאשר כשזה הילד הביולוגי שלך. הלוואי ששלומית הייתה כותבת על מה שבאמת מעניין שהיא הביאה פה, שזה בני נוער נורמטיביים על גבול החנונים משועממים שמסתבכים עם החוק כי בוער להם לשנות משהו. רועי הזה נראה לי מישהו שיגדל להיות אביב גפן המתחתן הסדרתי בעל החיבה למייצגים, שלטי ענק חמודים ובריחה לחו"ל שמתורצת כסיבוב הופעות.

אך הדמויות המבוגרות כאן שמרניות והולכות בתלם, בלי קשר להיותם חילונים או דתיים, מה שקצת מפספס את המטרה אם הספר מוצג כמהפכה פוליטית. זה מה שבאמת התעניינתי לקרוא עליו - מה היה קורה, ובטח בתקופה כזו שהלאומית מטבעי הדברים מושכת אליה את המתנדנדים - אם היינו בוחרים את ראש הממשלה הדתי הראשון - מה הוא היה משנה, איך זה היה משפיע על החילונים האמיתיים והאם היו נשארים פה חילונים?
אבל הספר עקף את הגביע הקדוש הזה, קדוש תרתי משמע - אז בינתיים ניאלץ להסתפק שוב בבגין.

פחות אהבתי מהספר הקודם שסקרתי שלה, אבל היא בהחלט יודעת לרתק ולהעביר את הזמן בנעימים.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על מי היה מאמין