עוד כמה חודשים, ימלאו 50 שנים למלחמת יום הכיפורים, ונדמה שהעיסוק והעניין במלחמה הקשה ההיא, רק הולך וגובר עם השנים. ממש בימים האחרונים הושק אתר אינטרנט מרשים של ארכיון צה"ל ומשרד הביטחון "הגדול והמקיף ביותר על מלחמת יום הכיפורים, ובו עשרות אלפי מסמכים, תצלומים, קטעי וידאו, הקלטות ועדויות מהמלחמה" (https://yomkipurwar.mod.gov.il/Pages/default.aspx).
ברקאי שהשתתף בעצמו במלחמה ונפצע, כתב כבר ארבעה ספרים על מלחמת יום הכיפורים, אך לפני שהוא נפרד, לדבריו, מהעיסוק במלחמה ההיא, הוא כותב את הספר אחרון. ספר שעוסק בעצם בימים ובשעות האחרונות ממש לפני המלחמה, ובניסיון להבין כיצד קרה הדבר "שהאחרונים לדעת על המלחמה, ולהתכונן כראוי לקראתה, היו דווקא מי שפגשו בה ראשונים – הלוחמים המועטים בסיני וברמת הגולן?".
בספר יש שלושה שערים: שער השאלות, שער התשובות ושער ההחמצות. השאלות ברורות, כיצד ייתכן שאמ"ן לא הבין עד שעות הבוקר המוקדמות של יום הכיפורים שצבאות ערב הסדירים של מצרים ושל סוריה הולכות למלחמה, למרות כל הסימנים המקדימים, הרי אי אפשר באמת להסתיר דבר כזה משמעותי. אבל השאלה שאינה נופלת בחשיבותה מהראשונה היא כיצד ייתכן שגם אחרי שהדבר הוברר כמעט מעל כל ספק לא ירדה פקודה מסודרת "היכנו למלחמה כוללת עם מצרים וסוריה", כתיבת פקודות מהירה וברורה שתגיע עד אחרון המפקדים והחיילים בשטח, ומדוע למען השם לא החלו מיד ב"פריסת כוחות מיטבית בשטח בשתי החזיתות"?? (עמ' 23).
את התשובות לשאלות הקשות הללו פורס ברקאי ב-60 עמודים, ומפרט את נטל האשמה לפרטים: אשמת אמ"ן, אשמת המברק, אשמת המוסד, אשמת האסקלציה, אשמת הקונספציה האגמי"ת, אשמת חיל האויר, אשמת סאדאת, אשמת הכבוד הערבי, אשמת דדו, ועוד. יש שם הרבה זחיחות, הרבה גאווה, התנהלות מזלזלת וכוחנית של הבכירים, השתקת קולות מטרידים, אבל, ואני אומר זאת בזהירות, לאחר קריאת שלל התשובות, יש גם צד נוסף, פתאום ההתנהלות המתסכלת והבלתי מתקבלת של מקבלי ההחלטות נעשית "לא רצויה, לא נכונה, אבל מובנת" (עמ' 101), פתאום נופל האסימון כמה הנחות היסוד המוטבעות בבסיס החשיבה שלנו, מכהות את הראיה, מקהות את החושים, וגורמות לנו לפרש את המציאות באופן שמתאים לאותן הנחות יסוד, וכמה קשה לצאת מתוך הבועה הנוחה של הפרשנות ושל המוכר והידוע. ודאי, מצופה מהמערכות האמונות על ביטחון ישראל להתנהל אחרת, להיות תמיד ביקורתיים וספקנים, לחשוב תמיד מחוץ לקופסה, אבל בל נשכח שהתובנה הזו, הברורה כל כך היום, היא מלקחי אותה מלחמה.
הספר קצר ולא טרחני, ולצד הדברים הידועים, כמו "המלאך" "הקונספציה" "האמצעים", ישנם גם דברים פחות מוכרים, וכמה סיפורי החמצות מתסכלים. ספר חשוב שמספר עוד צד מהמלחמה ההיא, לא קרבות וסיפורי לחימה, אלא הצגת המבט הכולל של מקבלי ההחלטות, של אירועים ותובנות שהיו יכולים למנוע את המלחמה ההיא, ולכל הפחות להגיע אליה בצורה טובה הרבה יותר, אך הוחמצו בצורה כואבת. יש רק לקוות שהלקח נלמד.
