ביקורת ספרותית על הסיפור שלי - הספר שאף אחד עוד לא כתב מאת יובל אברמוביץ'

---

הספר ממש עיצבן אותי כשקניתי אותו, כשיצא לאור. והדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה שהוא מעלה לי אסוציאציות שאני זוכרת רק במעומעם, ואלה האסוציאציות שמעצבנות ולא הספר עצמו. היו לי יחסי משיכה דחייה לא מוסברים, מה שבדר"כ לא קורה לי עם ספרים.
נזכרתי בתקופת תחילת שנות האלפיים, ביומנים של סמדר שיר.
מי שזוכר אז הייתה תופעה של יומן תלמיד - אפרורפו פתיחת שנת הלימודים ופתיחת השנה העברית התשפ"ה (לא אני לא השפה! למה לקלל בעילגות?!)
וכולם היו חייבים את היומנים שיצאו בעקבות סדרות כמו פוקימון, שבהם צריך למלא כל מיני פרטים על עצמי ועל הקשר שלי לפוקימון.
זה כמובן היה יותר יקר מיומן רגיל ואנחנו חמישה ילדים.

סמדר שיר הייתה האלוהים של הנושא במידת מה, עם יומני קטנטנות והמורדים ובגדול כל שם חם של סדרה, סרט, צעצוע, אישיות, המצאה מיותרת מיפן (היי טמגוצ'י, מזמן לא בזבזתי זמן על טיפול וירטואלי באורגניזם וירטואלי כדי לתת לעצמי תחושה שאני עושה משהו...) וכדורגל! כל שטות הייתה נכנסת ליומן לתלמיד עם כריכה מהסדרה ושירים + משחקי מילים של סמדר שיר בפנים.

באותה תקופה שקניתי את הספר גם התכתבתי בוול של הפייס עם אותו יובל - גם התכתבות מאוד מעצבנת, שאפילו לא הבנתי למה אני מתעצבנת...
כשהבנתי כמה הנושא לא חשוב והוא בזבוז זמן מוחלט - החלטתי כמובן לחקור את העניין לעומק.

הלכתי לספריית בית הספר היסודי שלמדתי בו שהיא גם הספרייה הציבורית כדי לקחת ספר שייתקן את החוויה המעצבנת, ושם פגשתי את אחד המורים האהובים עלי, שהיה המורה לספורט, והוא נתן לי זווית חדשה להסתכל על העניין.

הסיפור שאני רגילה לספר על עצמי הוא סיפור שמעצבן אותי, כי הוא סיפור שנבע מבחוץ.
בבית הספר השורה התחתונה של למה אני מוחרמת זה שהמורים תיחזקו את זה עשרים וארבע שבע - אמרו שאני ביישנית וניסו לתקן אותי, ובכל תעודה היה סעיף שאמר במילים אחרות מתוך מאגר שניתן למורים מה לא בסדר באופי שלי:
"עלייך לדבר יותר" "עלייך להשתתף יותר בשיעור" "חבל שאינך תורמת לשיח בכיתה" "הבעה בע"פ - כמעט טוב" וכן על זה הדרך במשך שתיים עשרה שנים.

באותו מפגש המורה הזה אמר לי "אני זוכר אותך ואהבתי את השקט שלך"
בינגו! במקום ביישנות שצריך לתקן אז שקט מרגיע, שקט יקר ואהוב.

חבל שהייתי צריכה ללכת לקיצוניות השנייה כדי להבין שהפגם היה במורים, ועליהם לדבר פחות...
אולי אכין מאגר ניסוחים בתעודה למורים מהעבר, כי עליהם כעת לתקן את האופי הפטפטני שלהם! לשמוע מורה כשכבר נשחק לו הקול מדבר במשך שש שעות ביום זה לא מלבב... שלא לדבר על מורה שמנסה את כוחו בשירה במסיבת הסיום שבה כל הקהל שבוי!
לדעת את המקום שלך זה לא חיסרון.

אבל כן, כשמשהו מתקבע בילדות זה כבר ככה, לא יעזור לבכות. הבנתי שאין ברירה ואדרש שוב לשאלות המפחידות האלה של יובל, אף על פי שבעיקרון קרעתי אח"כ את רוב הדפים, לא אהבתי את מה שיצא.
זו חוויה שונה מספר רגיל, יוצאים דבר שאולי אתה מתבייש בהם וכאלה.
ובקיצור השימוש על אחריות המשתמש.
לא רוצה להמליץ ולא לשלול.
וכמאמר חזל"י שגם אותו אנחנו לא אוהבים :"אלישע בן אבויה אומר, הלומד ילד למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר חדש. והלומד זקן למה הוא דומה, לדיו כתובה על ניר מחוק"
תחליטו אם אתם ילד או זקן.

ואם החלטתם שאתם זקן אז כמו שהעירו לי פה כמה פעמים פה - יש חוסר לגיטימציה לתת הזדמנות שנייה, לתת לאדם לברור לעצמו את הסיפור מחדש גם אם הנייר כבר מחוק. יש איזו סגידה לנעורים ופחד קמאי מלהגיד "עברנו כברת דרך, בוא לא נעבוד על להמציא את הגלגל מחדש, אין צורך, הוא כבר הומצא... במקום להתמכר לעבודה בואו נעבוד בצורה מושכלת"

מהות השנה החדשה שהיא גם תקופת יום הולדתי, מספרת לנו שלא תמיד האדם עצמו אשם בכך ששגה, לעיתים אלה מסרים שמואבסים במשך שנים מגיל קטן ואת הנעשה אין להשיב. האדם מושפע ביותר מסביבתו, ועליו לצאת מסביבה חולה.
כמו נוח שהיה איש צדיק בדורותיו - אנשיו היו רעים מאוד ולא היה לו סיכוי להשתנות כל עוד הוא חי איתם ולא עם זוגות ושביעיות של חיות.

המינימום לדעתי, שחיות יודעות אך בני אדם פחות - הוא לא להזכיר לאדם את כל מה שאיבד, וכמו במקרה שלי - באשמתם של אחרים.
בשביל זה יש יומנים, בשביל שאדם יעשה לבד בזמן שלו ובשבילו את חשבון הנפש שלו בלי התערבות אינטרסנטית עדינה כמו פיל בחנות חרסינה.

לעיתים הפוגעים עצמם כשהזדקנו וחבריהם הם אלה שלא רוצים להודות בפגיעה שיצרו ולתת הזדמנות שנייה ל"כופר" שהם לא אוהבים.
חשבון הנפש האינטרסנטי נעשה כדי לפאר את עצמם ולא במשמעותו המקורית של חשבון נפש.
הם מעמידים את עצמם כאלה שהגשימו והגיעו, כי מתים מפחד מהאמת, שלא הרבה היו רוצים להיות כמותם.

ונכון שזה לא קל, והרבה אנשים לא אוהבים להיות פתוחים לביקורת גם אם הם יודעים טוב מאוד שהיא מגיעה להם...
אך אני בכל זאת אשווק את חשבון הנפש במשמעותו המקורית כמנוע של צמיחה ולא של כיבוי.
לפי תאריך הולדתי נולדתי לכך, בתקופת אלול, תקופה של קרבה לרוחניות בלי מתווכים שיגזרו קופון גם על ברכת הלבנה.

וזה מה שהספר מכוון אליו.
לחזור שוב אל המעשים שהיו בעבר ולבדוק אם הם היו טובים או רעים. לכתוב את הסיפור כמו באותם יומנים של סמדר שיר, אבל בקטע פחות תמים של הבנה למשמעויות השונות.
אז עבור כל האלישע בן אבויה אני ממליצה על הספר, אך הבנתי שהוא עורר אמוציות גם בקוראים נוספים, על אחריותכם.

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על הסיפור שלי - הספר שאף אחד עוד לא כתב