ביקורת ספרותית על ברוח הזאת מאת אושרת קוטלר

---

ספר מאוד מאוד קליל לקריאה, אולי אפילו קליל מדי... ציפיתי מאושרת קוטלר למשהו שהוא יותר תיעודי אבל מסתבר שיש בה גם צד כזה והספר דומה לרומן רומנטי מחו"ל.
אולי זה קשור לשיקולי הוצאת ידיעות, שמנסים ליצור חזית אחידה לכל הספרים בז'אנר?
יש לי איזושהי אמונה כזאת שאישה כל כך מרשימה כמו אשרת מסוגלת ליותר ו"המדיום הוא המסר" גם כאן, לצערי.
כי עצוב שאישה שעמלה כל חייה בשביל התקשורת מסתכמת לרומן רומנטי וגם לא הכי משובח שקראתי.
ומה שאולי קצת מגביל אותה הוא טעמי העורכים הגברים המפורסמים שחתומים על הספר והקוראים הצעירים שאמורים לרכוש את הספר, ששתי הדמויות העיקריות בו בגילאי השלושים. פלוס קריצה לקהל הוותיק של ידיעות - אביה בגילאי השבעים שמונים, דמות טרחנית ועם זאת שובת לב - כנראה כמו שכל אחד שיוצא לפנסיה מעבודה בתחום התקשורת היה רוצה שיכתבו עליו.

ואולי מה שהיא התכוונה להגיד, בטיוטה הראשונית שלא ראינו, ברובד הנפשי והעמוק יותר - מסעירה ולא נותנת מנוח כמו התכנים החידתיים שהספר עוסק בהם?
הסיפור מדלג פה בקלילות על נושאים כמו האשמת שווא כלפי אישה שצברה כוח ופרסום ונחשדת בהטרדת גבר זוטר - מי יישאר בסוף עם התפוח? אף אחד לא רוצה את התפוח! תפוח האדמה הלוהט של הטרדות מצד נשים בתעשייה, כמו בסדרה "חברים" כשג'ואי מקבל את עבודת החלומות בתחום המשחק בדרך לא כשרה...
והנושא מוחלק פה בקלילות, צריך לקרוא כדי להאמין (או לא להאמין) שהג'ואי שלהם מוזכר רק במילה או שתיים, אפילו שכחתי את שמו עם העברת העמוד והמשך הקריאה בספר.

ומה שהרבה יותר גרוע - נושא של צעיר פוסט טראומטי שהצטיין בכל דבר והוא בעל זהות מינית פגועה ומבולבלת עקב עבר בעייתי והטרדה משפחתית, וכל מה שהיה צריך כדי להחזירו למוטב לפי הספר הוא מפגש רומנטי עם הגיבורה הסקיפרית, שבנוסף להיותה מושלמת ושליטה באל הים היא גם פסיכיאטרית המטפלת ללא תרופות במה שפסיכולוגים ופסיכיאטרים ומפקדים לא יכלו לטפל בו כל חייו.
אני לא אומרת שזה לא יכול לקרות כסיפור נקודתי, זה פשוט לא סביר שיקרה ולא אחראי להציע את זה לפוסט טראומטיים.
בעיקר כי זה נשמע כמו שיטה מהמאה הקודמת. שיטה שעבר זמנה, בדיוק כמו שעבר זמנם של טרחנים המטרידים צוות בית חולים כי בעבר הם היו משהו בעיתונות ועשו לך איזושהי טובה לא לפרסם שקר עלייך או משהו כי הם החזקים והיכולים... את כל שאר הזיכרון הם איבדו כדמנטיים, אך לא את הזיכרון של כמה אתה כאיש צוות חייב להם.
רובם כנראה לא ממש קסומים, ולא ממש משובבי נפש. אם יכלו להביט על עצמם מבחוץ - הם היו מבינים אם הם כן או לא.

אני רוצה להאמין שזו לא המלצה אלא מעיין ספר פנטזיה. וכמו כן גם הקטע העוסק בסמים בספר, נשמע כמו מוצא אחרון.
לא הייתי ממליצה על הספר לנוער - אבל מצד שני למרות העריכה הכנראה בעייתית - זה ספר ממכר ורואים שאשרת יודעת על מה היא מדברת, גם כשמכניסים אותה לנעליים שמאוד מאוד קטנות על מידותיה. דווקא במקרים כאלה עדיף ללכת להוצאה עצמית, שלא מחויבת לשיקולי מכירה.
פה השם המוכר שלה עובד בעוכריה, ולרווחת ההוצאה.

ומצד שלישי - יש בספר משהו שבאמת נותן תקווה. לכל אחד מאיתנו שיש לו סיפור. כי גם אם אתה הולכת להוצאה שהיא לא אידיאלית עבורך, כי עסוקה בעיקר בתרגום מחו"ל ובקניית הזכויות - לגלות שהסיפור שלך מסתפר מעצמו, שיש לך את המקום שלך גם כישראלי שבחו"ל אולי אנונימי.
כי הסיפור מסתפר לא תמיד דרך המילים, אלא דרך התבונה וניסיון החיים שאשרת משדרת בכל פרק ומילה, מי כמוה יודעת שלא צריך להאמין לאשליה הרומנטית - לא הזוגית ולא התקשורתית - אלא לקרוא בין השורות.

מעניין אותי מה היא תכתוב כשיהיה לה את החופש המיוחל, כשהים הפתוח ייתן לה את השקט לכתוב בלי דד ליין.
לכתוב את עצמה ואת חייה ולא דרך עיני גברים מקושרים, עיניים שתלויות בנתיבים שסללו יחד איתה במהלך השנים, ותולות בהם אחרים צעירים יותר.
ואולי זו תהיה רק משאלת לב להיות אישה פשוטה. מי שיכולת להיות אם שמך היה מיה, כמשם גיבורת הספר. כי נוטים לחשוב שאשה, ובטח בדור שאשרת גדלה בו, אשה יחידה בעולם של גברים - לעולם לא תוכל באמת להשתחרר מכל הגברים שיטענו שהם הם אלה שבנו אותה, ומי ידבר בעדה? בברכת שנשתחרר לקראת החדשה ממה שיגידו, מכל התדמית שבנינו לעצמנו והיא המסתור, ואנחנו חושבים שאם נוותר עליה לא נקבל משהו טוב יותר...

» ביקורות נוספות של המורה יעלה
» ביקורות נוספות על ברוח הזאת