ביקורת ספרותית על מתוקות קטנות מאת ג'קלין ווילסון

---

רק לפני שבוע כתבתי שמזמן לא קראתי ספר נוער, ושבאופן כללי אני קוראת פחות ספרי נוער מה שקראתי בעבר, והנה נפל עלי דיכדוך כבד, מצאתי את עצמי אפופה בערפל של יאוש, כזה שממיס כל טיפה של אנרגיה או רצון לעשות משהו.
אפילו להרים ספר מערימת הספרים שליד המיטה שלי.
פתחתי את אפליקציית ליבי, ספרייה דיגיטלית, שהתקנתי לאחרונה וחיפשתי חומר קריאה קליל-קליל, כזה שלא ידרוש ממני כלום, גם לא להפסיק לבכות.
וקראתי שני ספרי נוער ברצף, בלי לעצור באמצע.
וכמה מוזר, למרות שאלו היו שני ספרים שונים מאוד, האחד אנגלי והשני ישראלי, האחד עוסק בחיי הזוהר והפרסום והשני בחיי היומיום, הסתבר שיש ביניהם נקודות דמיון משמעותיות:
בשניהם יש גיבורה שהיא נערה שמנמנה, לא יפה (בעיני עצמה), שיש לה אחות קטנה יפהפיה ומושלמת בה היא מקנאת.
בשניהם הנערה מרגישה שההורים שלה לא באמת אוהבים אותה ולא אכפת להם ממנה.
בשניהם הנערה הזו חיה בעושר, גם אם לא באושר.
בשניהם אותה גיבורה מגלה לתדהמתה שלאבא שלה יש בת בערך בגילה, מאישה אחרת, שחיה בעוני או לפחות בהרבה פחות עושר ממנה.
בשניהם האחות הסודית הזאת מוצאת חן מאוד בעיני הנערה, ולמרות שגם היא יפה ורזה, כמו האחות הקטנה - הן מתחברות באופן מיידי וללא קנאה.
צירוף מקרים משונה למדי.
אבל בכל זאת, מדובר בשני ספרים שונים לגמרי.

***

יום שלישי בארבע וחצי, הספר הישראלי, הוא יומן של נערה שהולכת לטיפול פסיכולוגי (נחשו באיזה יום ובאיזו שעה). הפרקים שלו מסופרים בגוף ראשון בקפיצות של שבוע, וכמו שאפשר לנחש מסיפור הרקע, הוא עוסק בתהליך הפסיכולוגי שעוברת הגיבורה ושעוברת המשפחה שלה.
גילוי האחות הסודית מטלטל את המשפחה ומתחיל תהליך של תיקון, בסוף הספר ההורים הולכים לטיפול זוגי, הגיבורה לומדת לתקשר עם ההורים שלה ולהסביר להם את הצרכים שלה ומתחילה להרגיש שהם כן אוהבים אותה וכן אכפת להם ממנה, היא מתחילה לצאת עם נער שמוצא חן בעיניה ומתחילה לקבל ולאהוב את עצמה.
הוא ספר קריא ומעניין, אבל התחושה העיקרית שעולה בקריאה שלו היא שהסופרת הגיעה חדורת מטרה: לנרמל טיפול פסיכולוגי, לעזור לילדים להתגבר על הסטיגמה והבושה ולהרגיש בנוח ללכת לטיפול.

***

מתוקות קטנות של וילסון הוא סיפור אחר.
וילסון מסקרנת אותי כבר תקופה, אני לא לגמרי מצליחה לגבש עליה דעה.
בביקורת של יעל על "החקיין" היא תהתה האם הנורמות של ספרות הילדים והנוער באנגליה שונה מזו הישראלית, האם ההורים הבריטים ליברלים יותר או מעורבים פחות בתכנים שהילדים שלהם קוראים.
אני לא יודעת איזה מהשניים נכון, אבל האבחנה הזו עזרה לי להבהיר לעצמי את מה שתמיד היה לי קצת קשה לעיכול אצל וילסון.
יש משהו בספרים שלה, שלא מתמסר לסוף טוב מושלם. יש משהו בספרים שלה שלא מנסה לתקן מהשורש את מה שפגום, רק לפתור בעיות על פני השטח. כן, יש להם סוף טוב, אבל.

***

מתוקות קטנות מסופר מנקודות מבטן של שתי נערות:
סאנסט, בתו של זמר רוק מפורסם ודסטיני, בתו הבלתי חוקית של אותו זמר, שלא יודע על קיומה.
הגיבורות הן בנות 12, ולכן ציפיתי לספר די מתקתק וקליל... אבל וילסון לא חוסכת מהקוראות הצעירות שלה את האמת על חייה זוהר:
סאנסט הלא מספיק יפה לא נאהבת על ידי ההורים שלה. אבא שלה, דני, הוא נרקיסיסט העסוק במרדף שווא אחר עברו הנוצץ ומנסה להחיות את הקריירה הגוססת שלו, הוא מתעניין מעט מאוד בילדיו ויותר ברומנים שלו עם כוכבות אקראיות. אמא שלה, נרקיסיסטית לא פחות, מטפחת את האחות הקטנה והיפהפיה. במקרה של סאנסט, היא מתרכזת בעיקר בללמד אותה איך להסתיר את כל פגמיה החיצוניים הרבים, לטעמה.
אף אחד מהוריה של סאנסט לא מעריך את המסירות בה היא מטפלת באחים הקטנים שלה ולא מכיר את כשרונה בכתיבת ובהלחנת שירים.
הם עסוקים בעצמם, במריבות קולניות ואלימות לעיתים, שאחת מהן מתפוצצת כשדני מחליט להיפרד מאשתו.
דסטיני לעומת זאת גדלה אצל אמא שאוהבת אותה מאוד, אבל אמא שלה ענייה ובורה, ויש סוג של היפוך תפקידים בין השתיים, כשדסטיני היא ההגיונית יותר מבין השתיים וזאת שמנסה כמיטב יכולתה לטפל באמה.
סאנסט ודסטיני נפגשות ומתחברות, אבל אבא שלהן לא מוכן לשמוע על הבת הלא מוכרת ולהכיר בה.
אדלג קצת על העלילה ועל האופן בו מתגלה כשרון השירה של דסטיני, הבת הלא חוקית.
נעבור לסוף.
אז מה ההפי אנד של הספר?
דני, המחפש כל הזמן דרכים לאתחל את הקריירה שלו ולפרוץ מחדש, מקבל הזדמנות להופיע בתוכנית ריאליטי בשם "מתוקות קטנות" עם אחת מבנותיו. מאחר וסאנסט אינה יודעת לשיר ואחותה הקטנה קטנה מדי - סאנסט ממהרת להציג להפקה את האחות הסודית שלה, שירשה את כשרון השירה של אבא שלהן.
ההפקה מתלהבת מהכשרון ומהפוטנציאל לסיפור פיקנטי בשידור חי - האיחוד המרגש בין האבא לילדה שלא ידע על קיומה! וכך נסללת דרכה של דסטיני אל האושר והאיחוד המשפחתי.
בסצנה צינית ונהדרת ממש בסוף הספר, מחבק דני את אשתו המתנגדת לתוכנית, מבטיח לה שהיא-היא אהבתו היחידה, שהעזיבה שלה היתה טעות מטופשת מצידו, הם יכולים להתחיל מחדש... וכשהיא נופלת בזרועותיו הוא קורץ אל המפיקה. הנה, הכל סגור, התוכנית יוצאת לדרך.
וסאנסט? היחידה שמכירה בכשרונה היא האחות, דסטיני, שמבקשת מההפקה להכניס גם את סאנסט לתוכנית, בתור כותבת ומלחינה של שירים, הצעה שמתקבלת בברכה על ידי ההפקה.
מה אין פה?
אין פה פסיכולוגים, ייעוץ זוגי, תהליכים נפשיים. אין קרח שנשבר בין הורים לילדים.
יש פה מבוגרים ילדותיים ו/או נרקיסיסטיים שהם הורים סבירים במקרה הטוב ואיומים ונוראים במקרה הרע וזהו. אלה הקלפים שהגורל חילק לך, אומרת וילסון לגיבורות שלה, תפיקי מזה את המיטב.
הפי אנד? יש לך אחות שהיא גם חברה טובה ואת הולכת להיות כוכבת בתוכנית ריאליטי! קחי את זה ותהיי מרוצה בחלקך, יש כאלה שיש להם עוד פחות.
נו טוב, אני יודעת מי הולכת לפרנס היטב כמה פסיכולוגים בעתיד...

***

יש משהו כן ואמיתי בספר שלא מנסה להציע הפי אנד כולל, שלא מנסה לתקן את כל העולם השבור של הגיבורים שלו, שלא מנסה לספר לילדים שההורים שלהם תמיד אוהבים אותם ועם הטיפול הנכון הם גם ילמדו להביע את זה בדרך הנכונה.
יש בו גם משהו מעט מטריד…
האם אנחנו לא רוצים להציע לילדים שלנו תקווה ואפשרות לשינוי?
האם גיבורה שההורים שלה לא אוהבים אותה ולעולם לא יאהבו וככה זה, וזהו, תראו! היא הופכת לכוכבת! איזה הפי אנד מדהים! הוא משהו שאתם חיים איתו בשלום בתור ספר ילדים או משהו שגורם לכם לנוע קצת באי נוחות?
אני מניחה שתשובה לשאלה הזאת תלויה בחלקה באופי ובטעם, אבל בחלקה לפחות - היא אולי באמת עניין תרבותי.

» ביקורות נוספות של רויטל ק.
» ביקורות נוספות על מתוקות קטנות