ביקורת ספרותית על לישון עם נעליים מאת ארז כ"ץ
ספר בסדר

---

"שירתי ביחידת דוכיפת ובחטיבת גבעתי מחייל ועד למפקד גדוד. הייתי שלוש פעמים ברצף מפקד גדוד – מג"ד דוכיפת, מג"ד שקד ומפקד בא"ח גבעתי. אהבתי מאוד את תפקיד המג"ד. כבר אז הבנתי שזהו אחד התפקידים הכי מרתקים שיש: מצד אחד קרוב מאוד ללוחמים עצמם, להובלת מבצעים שבהם נלחמים יחד איתם כתף אל כתף, ומנגד פיקוד על יחידה גדולה הדורש תכנון ארוך טווח, השקעה בפיתוח לוחמים ומפקדים, מבט כולל ויכולת ניווט והנהגה" (עמוד 11). כך כתב אל"ם (מיל׳) ארז כ"ץ בפתח ספרו, "לישון עם נעליים" (ידיעות ספרים, 2024). ואכן, החלק בספר שעסק בתקופת כהונתו כמג"ד בגבעתי המחיש זאת והיה מרתק לקריאה.

הספר הוא אסופת אירועים, תובנות וסיפורים מחייו של המחבר, ששירת בשורת תפקיד פיקוד בצה"ל, ובהם שלושה תפקידי מג"ד, מח"ט הנגב ונספח הגנה בגרמניה ורמ"ח תו"ל בחטיבת תוה"ד.

באחד מלילות אוגוסט 2001 חדרו שני מחבלים למוצב מרגנית שברצועת עזה והרגו שלושה חיילים, ובהם הסמג"ד, רס"ן גיל עוז. כ"ץ קפץ לאירוע מביתו בתל אביב. כל גדוד שהיה סופג אירוע כזה היה מתקשה לתפקד, אך לגדוד שקד לא ניתנה כל ארכה. "מפקדים טובים נבחנים בשעת משבר" (עמוד 27), אמר כ"ץ למפקד הפלוגה שנפגעה לאחר התקרית.

בצהריים עדכן אותו קצין האג"ם של אוגדת עזה, "שמפקד האוגדה, ישראל זיו, רוצה להוציא מבצע התקפי עוד הלילה נגד מפקדת פת"ח במרכז רפיח ושהוא מתלבט על איזה גדוד להטיל את המשימה" (עמוד 28). כ"ץ לא היסס: "ברור שזה צריך להיות הגדוד שלי" (עמוד 28). 

לדבריו המבצע יהיה סמוך לגזרה הגדודית ושקד הוא הגדוד הכי מנוסה באוגדה בפעילות התקפית. "הדבר האחרון שמתחשק לי עכשיו זה לצאת למבצע. גם אם נהרוג במהלכו כמה מחבלים זה לא יחזיר את גיל, את קובי ואת צחי. אני לא מחפש נקמה ולא רוצה נקמה. אבל אם זאת המשימה, נבצע אותה על הצד הטוב ביותר" (עמוד 28). בקשתו התקבלה.

יחידה צבאית טובה, כתב, נמדדת בשני פרמטרים עיקריים, מוכנות ונכונות. "מוכנות פירושה רמת הכוננות והכשירות של הפרט והמסגרת, רמת הכושר הגופני, רמת הקליעה, המיומנות בהפעלת פק"לים, המקצועיות בתרגולות הלחימה השונות ועוד" (עמוד 171).

כ"ץ קבע, בצדק, כי "מוכנות של יחידה קל מאוד לכמת. בכל נושא ונושא מוגדר הישג נדרש, וברור למפקדים איפה היחידה עומדת ביחס אליו. יותר מזה, ברור לכולם איך להשתפר בתחום מסוים שבו לא עומדים בסטנדרט וכמה זמן נדרש לשם כך" (עמוד 171).

מנגד, נכונות "קשה מאוד לכמת. קשה למדוד אמון במפקדים. קשה למדוד הבנה של משימה או הזדהות איתה, ועוד יותר קשה למדוד חוסן נפשי. קשה לדעת איך יחידה תתפקד בשעת קרב" (עמוד 171). להבנתו, מרבית המפקדים "משקיעים את רוב הזמן והמאמצים בבניית מוכנות. זה מדיד וברור מה צריך לעשות כדי לשפר. לעומת זאת, לחיזוק המורל, ללכידות, לגיבוש, לבניית החוסן הנפשי – כלומר לבניית הנכונות – לא תמיד נותנים את המקום הראוי" (עמוד 172).

המבצע, "גבעול נחוש" שמו, יצא לדרך באותו לילה. פשיטה גדודית שכללה שתי פלוגות מהגדוד על נגמ"חונים ופלוגת שריון. נתיב התנועה הפתיע את האויב, והגדוד הגיע ליעד מבלי שנתקל בהתנגדות. "הנגמ"חון המוביל נוגח את שער הברזל בחזית המחנה. השער נופל, והטנקים והנגמ"חונים נכנסים למחנה" (עמוד 30). 

כמה מהמחבלים נמלטים מיד, "אחרים נלחמים ויורים לעברנו בנשק קל ואר־פי־ג'י. הכוחות שלי משיבים באש מדויקת למקורות הירי ומחסלים כמה מחבלים. אני מאשר ירי של כמה פגזים אל החמ"ל והמשרדים. פיצוצים חזקים נשמעים. אחרי כשעה של לחימה כבשנו את המחנה. אני מאשר לדחפורים הענקיים שהגיעו איתנו להתחיל להרוס את המפקדה" (עמוד 31).

המבצע הושלם בהצלחה ואפשר לו לאסוף את הגדוד סביב משימה, במקום להניח לאנשים לשקוע במרה שחורה. במהלך פעילות ביטחון שוטף, גם אם אינטנסיבית כמו זו שהיתה באנתיפאדה השנייה, מכה בסדר הגודל של אירוע מוצב מרגנית, יכולה לפגוע קשות ברוח הלחימה ובמורל של יחידה צבאית ואין זה דבר של מה בכך שגדוד מתאושש כך ומוסיף להילחם בהצלחה. זוהי עדות לא רק למוכנות הגדוד, אלא גם לנכונות אנשיו ובעיקר מפקדיו לנוע קדימה. 

באירוע אחר, תיאר מפגש שלו עם מפקד אוגדת עזה, תא"ל ישראל זיו, יוצא הצנחנים, שבו הציג לו את היערכות הגדוד להתראה על חדירת מחבלים לכפר דרום. "ישראל הוא מפקד אוגדה מקצוען, קפדן ונוקשה מאוד, מעורב בכול ויורד לפרטים. אני מעריך אותו מאוד ותמיד לומד מהמפגשים איתו. רוב המפקדים וקציני המטה חששו מהמפגש איתו, אבל אני קלטתי שמאחורי הקשיחות מסתתר בן אדם רגיש ומדהים" (עמוד 93).

זיו וכ"ץ נפגשו, כך תיאר, "באחת ורבע בלילה בכניסה לכפר דרום. על מכסה המנוע החם של הג'יפ אני פורש תצ"א של מרחב כפר דרום, כולל החממות, ומראה לו את היערכות הכוחות. אני מציג את ההתראה כפי שאני מבין אותה, עובר למשימה ומציג בהרחבה את המענה המבצעי שאני נותן. על התצלום מצוירים כמו תמיד חצים אדומים בכל מקום שממנו האויב עלול להגיע. ישראל נותן דגשים, למשל ההגנה על החממות. זאת נקודת התורפה, הוא קובע, ובלילה אנחנו לא חזקים שם" (עמוד 93).

השניים נפרדו, כתב, ובערך בשעה שתיים בלילה "אני הולך לישון. כמו תמיד בקו, אני ישן עם נעליים" (עמוד 94). ואכן, כפי שזיו הזהיר, המחבלים זיהו את נקודת התורפה וניסו לחדור. כוח מהגדוד, שהיה ערוך בהתאם לדגשי מפקד האוגדה והמג"ד, זיהה אותם. הרג אחד ורדף אחר השני שנמלט לעבר בית סמוך. הכוח סגר על הבית ואליו הצטרפו גם כוחות נוספים ובהם המג"ד, כ"ץ.

"אנחנו מזהים את המחבל מסתתר בחצר עם קלצ'ניקוב ביד. הוא מכוון לעברנו. אנחנו פותחים באש יחד ומרססים את כל החצר. מקלעי המאג מסיפון הנגמ"ש יורים צרורות, הלוחמים שיש להם זווית ואני יורים בנשק האישי. הכדורים שלנו פוגעים בחומה ובחצר, אבל גם במחבל. הוא מחוסל" (עמוד 97). ערנות הכוחות מנעה חדירה ליישוב שהיו יכולות להיות לה תוצאות קשות.

בחירתו של כ"ץ לחלק את הספר שלא על פי הסדר הכרונולוגי של האירועים, ראשית, בתקופתו כמג"ד בגבעתי בהמשך כמג"ד דוכיפת (הגדוד אליו התגייס), אז תקופתו כמג"ד הבא"ח, ולאחריה כהונתו כסמג"ד צבר בלחימה בדרום לבנון, אחר כך כמ"פ בדוכיפת ולבסוף כמפקד בכיר בהתנתקות תמוהה. לא היה יותר פשוט לערוך את הספר לפי סדר התפקידים? בנוסף, הספר חסר תאריכים מדויקים. כ"ץ אמנם פיקד על גדוד שקד בין השנים 2002-2000 אבל מתי בדיוק התרחשו האירועים שתיאר בטווח השנים הללו? לא ברור. כך הדבר בכל תקופה ותקופה. חבל שכך.

אם יש משהו שעולה מהספר, במיוחד מכהונתו כמג"ד שקד, זה עד כמה קשה היתה לחימת גבעתי ברצועת עזה באנתיפאדה השנייה. ניכר שגבעתי, עליה פיקד אז אל"ם עימאד פארס, לחמה בהצטיינות, בתעוזה ונוכח אויב אכזר ומאתגר. לו היתה החטיבה טובה יותר ביחסי ציבור, בדומה לחטיבות אחרות, הרי שנתיב הקרבות שלה היה מוכר בהרבה, לפחות כמו לחימת חטיבות גולני והצנחנים באיו"ש באותה עת. גם כך וגם כך כ"ץ הוציא מתחת ידו ספר מעניין על פיקוד בלחימה ועל תקופה שלא זכתה מספיק לתיעוד והכרה. 

» ביקורות נוספות של פרל
» ביקורות נוספות על לישון עם נעליים